כיום, כמעט ילד אחד מתוך 20 מאובחן כלוקה בתסמונת הפרעת קשב והיפראקטיביות - attention deficit hyperactivity disorder, או ADHD.
זו איננה דומה כלל לזיהום בגרון או לדלקת ריאות, מחלות שקיומן ניתן לאישור או לשלילה בידי הרופא תוך שימוש בבדיקת דם, סטטוסקופ, או סריקת מוח. בדומה לבעיות פסיכולוגיות רבות אחרות, נראית ADHD לכמה מן המבקרים כבעיה דמיונית, ההופכת התנהגות נורמלית להתנהגות המחייבת התערבות רפואית. אך, למעשה, האבחון והטיפול ב-ADHD, ההולכים וגוברים, הם כנראה סיפור הצלחה גדול עבור שירותי בריאות הציבור.
בדומה למגדל פיקוח, המפקח על ההמראות והנחיתות מהמסלול, מתאם "מרכז הפיקוח" של המוח את כניסת המחשבות ויציאתן מן התודעה. כדי למנוע תוהו ובוהו, על המפקח להחליט אילו טיסות הינן דחופות ואילו יכולות לחכות.
ב-ADHD, מגדל הפיקוח נכשל בפעולתו. מחשבות נוחתות וממריאות ללא ויסות. ילד עלול לגנוב דבר מה מחברו לכיתה מבלי לשאול. הוא או היא עלולים לאבד שוב ושוב את השליטה בדחפיהם. למצב זה השלכות חמורות. ילדי ADHD מובאים למאסר במהלך חייהם בתדירות הגבוהה פי 4 מזו של ילדים נורמלים, הם מפתחים התמכרות לאלכוהול ולסמים לעתים תכופות יותר, ומתפרנסים, בסופו של דבר, מעבודות בעלות הכנסה נמוכה יותר.
הבנת דרך חשיבתם של הרופאים לגבי תסמונת ה-ADHD מבהירה מדוע טופלו ילדים כה רבים בריטאלין (Ritalin) או באדראל (Aderall), ומדוע הדבר אינו נורא כל-כך, למרות התמקדותם של אמצעי התקשורת במה שקרוי "טיפול עודף".
הסיפור מתחיל בצ'ארלס בראדלי, פסיכיאטר מרוד-איילנד, אשר בשנת 1937 נתן אמפטמינים ל-30 ילדים שסבלו מבעיות שונות בבית הספר. על-פי בראדלי, 14 מהם הראו הגברה משמעותית בהתעניינות בחומר הנלמד. אלא שהיתה חסרה לו שיטה אמינה לסיווג החולים. הדבר היה דומה לאפשרות לטפל בחולים באמצעות כימותרפיה, אך ללא האפשרות לקבוע למי מהילדים יש סרטן.
מצב זה נמשך כמעט עד 1979, כאשר פסיכולוג בשם רוברט שפיצר הגדיר הפרעה בשם הפרעת קשב - attention-deficit disorder (שנקראה, בין היתר, "אי-תפקוד מוחי מזערי" ו"היפרקינזיס"). הוא בנה רשימת תסמינים ייחודיים לצורך אבחון התסמונת בילדים.
אלה היו לא רק הילדים הפראים. ילדים המאובחנים כלוקים ב-ADHD חייבים להדגים שש צורות של התנהגות היפראקטיבית לפחות, כגון אי יכולת לשבת ללא תנועה, דברנות מוגזמת והתנהגות "כאילו הופעלו על-ידי מנוע" - כשתחילת הופעת הסימפטומים היא לפני גיל 7, פגיעה בתפקוד התקין בבית הספר ובעיות בביה"ס ובבית כאחד. בעת שהאבחנה הפכה לעקבית יותר, ניתן היה לבדוק את הטיפול באופן מדעי. כבר ב-1997 היה ברור כי ילדים הלוקים בתסמונת מגיבים באופן יוצא מן הכלל לטיפול תרופתי. חוקרים באוניברסיטת מקמאסטר שבקנדה עיבדו באופן שיטתי 92 מחקרים, והראו שיותר מ-70% מהחולים שנטלו methylfenidate (ריטאלין) ו-dextroamphetamine (אדראל) הגיבו לתרופות.
על-פי מאמר שהתפרסם ב-New England Journal of Medicine ב-1999, הובילו התרופות ל"שיפור מיידי ודרמטי בהתנהגות, שיפור בקשב והפחתת העימותים ביחסי הגומלין הבין-אישיים".
ישנן כמובן מגבלות רבות. מחקרים מראים שתרופות מאטות את גדילת הילד, לעיתים משום שילדים מאבדים את התיאבון.
אף שקנדה הסירה לאחרונה מהמדפים את תרופת אדראל בגרסת השחרור הממושך (extended release), מחשש לגרימת תופעת לוואי לבבית נדירה, בארה"ב לא מצאו הרשויות הרגולטוריות קשר סביר בין הדברים ולא נהגו כך.
ניסויים רפואיים טובים ומבוקרים בתרופות השונות עקבו אחרי ילדים במשך שנים ספורות בלבד. איש אינו יודע לבטח האם לתרופות באמת תהיינה הצלחות בתחום שיפור ארוך טווח בהישגים האקדמיים, והאם תוכלנה למתן התנהגויות בסיכון גבוה כשהילדים יגיעו לגיל בגרות. יצוין, כי נטילת התרופות במהלך שנים רבות עלולה לגרום לתופעות לוואי בלתי צפויות.
מעבר לכך, פחות משני-שליש מהרופאים משתמשים בשאלונים הנכונים לאבחון ADHD - תופעה הגורמת, ככל הנראה, לטעויות באבחון.. חלקם לא בודקים הימצאות בעיות אחרות, כגון דיכאון, אשר עלול להוות סיבה נוספת או חלופית לבעיות בבית הספר.
אך לגבי ילדים רבים הלוקים ב-ADHD והזקוקים נואשות לעזרה, התרופות הן פריצת דרך. מחקרים מעריכים כי בין 6% ל-11% מכל הילדים כנראה לוקים ב-ADHD, ולכן הטיפול עשוי להועיל להם.
עקב הגברת המודעות והאבחון, הטיפול התרופתי ב-ADHD הרקיע שחקים. במרילנד, אשר עוקבת אחר מקרי ADHD, נצפה גידול של פי שש באבחנות מאז שנות ה-70.
למרות הרושם הנפוץ כי תרופות אלו נרשמות לכל דיכפין, מחקרים בכתבי עת רפואיים מכובדים אינם תומכים בחשש זה.
חוקרים שונים עדיין סבורים שהאבחון המוגבר של ADHD הוא אשמתה של החברה. בספרו "אומת ריטאלין", תולה ריצ'רד דה גרנדפרי את העלייה הקלה באבחנות, ב"תרבות האש המתפשטת במהירות". בהאשימו את ה"רשות הפסיכיאטרית האמריקנית", תוקף דה גרנדפרי את התרבות המודרנית על שהיא מאפשרת לילדים "להתמכר" לסטימולנטים חושיים, והוא מעודד את ההורים להאט את קצב חייהם שלהם ולבלות עם ילדיהם יותר זמן.
זהו רעיון נעלה, אך חבוי בו מסר מוזר של 'האשימו-את-ההורים', אשר אינו מתיישב עם הנתונים.
בעוד שתרפיה התנהגותית ומעורבות גדולה יותר של מבוגרים נחשבות לבעלות חשיבות רבה בטיפול ב-ADHD, הן יעילות פחות מן הטיפול התרופתי. בפרויקט מקיף שנערך ב-1999 בחסות המכון הלאומי לבריאות הנפש, ילדים שקיבלו 35 מפגשי תראפיה התנהגותית, מורה-מסייעת בכיתה, תוכנית טיפולית לקיץ וייעוץ מיוחד להורים- ולמורים, לא הפגינו כל שיפור לעומת קבוצה אחרת של ילדים, שלא קיבלה טיפול כה אינטנסיבי. לעומת זאת, קבוצה שלישית אשר טופלה בתרופות הפגינה שיפור ניכר, ותוספת התערבות התנהגותית לילדים שנטלו את התרופות גרמה להטבה מתונה נוספת.
לבסוף, עלינו לחדול מלהאשים הורים, מורים ורופאי ילדים על אבחון ADHD. כפי שכותב מלקולם גליידוול בכתב העת The New Yorker, העולם, עליו מתאבלים מבקרים דוגמת דה גרנדפרי היה "מקום דארוויניסטי חסר רחמים", שבו ילדים בעלי "מוזרויות נוירולוגיות" פשוט נדונו לנפילה.
היום, אנשים רבים לא מוכנים יותר להשלים עם הפקרתם של ילדים אלה, ואין הם צריכים להרגיש אשמים על-כך שהשתמשו בתרופות כדי לסייע להם.
