מופלא כיצד בתולדות עם ישראל ההיסטוריה חוזרת. "שלושת ימים נלכה במדבר", ביקש משה מפרעה, תחילה נענה ואח"כ סורב. אילו נענה, היה בוודאי צבא מצרי מלווה את העם כדי להבטיח שגם יחזור אל בית העבדים. אבל למשה לא היתה כל כוונה לחזור, ועל החזרה הזאת התפוצץ המשא-ומתן עם המשטרה, שהיתה מוכנה להרשות לעם נאמני ארץ ישראל לצעוד שלושה ימים, אך בתנאי שיתחייב - גם שלא לנסות להכנס לגוש קטיף וגם להתפזר בתום הצעדה. אלא, שצעדה שמתפזרים בסופה היא הפגנה, ואנחנו שבענו הפגנות עקרות. לעומת זאת, כניסה המונית לגוש קטיף, ולחילופין חסימת העורק הראשי והכמעט יחידי למעברם של מגרשים ומגורשים, ציר כיסופים - זו אינה הפגנה, זו המלחמה נגד הגירוש גופה, המלחמה על הבית.
אם יש מישהו בבקעת הירדן החפץ שבניו ונכדיו אחריו ימשיכו לעבד שם את אדמתם, אם יש מי שמטריד אותו הטרמינל הענק שהוקם בצפון הבקעה, על הקו הירוק, ידע נא שגורל עתידו בבקעה ייחרץ בימים אלה בערבות הנגב.
בשבועות אלה ייקבע, האם יישוב יהודי בארץ ישראל הוא כקהילה יהודית בגולה, שבעלות רשע לשלטון היא עלולה להיעקר ולהימחות מעל פני האדמה, או - להבדיל - היא כיישוב ערבי תחת שלטון ישראל היושב בטוח ושאנן, חסין מכל גירוש ועקירה.
לפי כל הסימנים, בקעת הירדן הינה על הכוונת, ומי שאינו מאמין, יתעמק נא בראיון שהעניק שר הביטחון, בו מנה את גושי ההתנחלות. בקעת הירדן לא היתה ביניהם, ולא מתוך שיכחה או השמטה. את בקעת הירדן מופז דווקא הזכיר, אך רק כ"גבול ביטחון", ובמלים אחרות - היישובים היהודיים ימחקו, "יתנתקו" בשפת ההונאה, וסטטוס הבקעה ישונה מ"אזור C " ל"אזור B", כפי ששרון זומם לעשות בצפון השומרון: אחריות ביטחונית ישראלית בארץ ריקה מיהודים. "כיכר השוק ריקה", קוננה המשוררת. עכשיו שלטון יהודי מרוקן אותה. שדה המערכה על הבקעה הוא היום בנתיבים המוליכים אל גוש קטיף.
ואלה מבין תושבי הגולן הרואים את הנולד, חייבים גם הם להתייצב, מפני שהיום השמש עדיין זורחת עליהם בגולן, אך ורק בחסות האמריקנים שאינם מרשים עדיין לישראל למכור את הגולן תמורת הסכם עם אסד. למה? מפני שהסורים מפריעים להם בעירק ובמלחמה נגד הטרור, ואחד מקלפי המיקוח הוא הגולן, המוחזק בידי הבובה שלהם, ישראל. אולם רק בינתים אמריקה אוסרת על ממשלת הבובות של שרון להטיל את הקלף הזה על השולחן. רק תרד המניעה הזאת, וגם הגולן יירמס תחת שרשראות הבולדוזרים של שרון.
וכל מי שאחדות ירושלים יקרה לו צריך לרדת היום לנגב. אהוד אולמרט, שבשעתו לא הבינו למה העניק לאהוד ברק תעודת יושר של נאמנות לירושלים השלמה, הוא הוא היום האיש הלוחץ לחלק אותה. עכשיו ברור: את תעודת היושר המזוייפת הוא נתן בעצם - לעצמו. חלוקת ירושלים שלב א' היתה הוצאת מחנה הפליטים שועפט וכפר עקב מעבר לגדר. וכל המעברים בחומה, חוץ מהמעבר לכוון בית לחם לבדו, נבנים כמעברים זמניים, מפני שחבל על הכסף: סופם לזוז לכיוון הקו העירוני הישן שמלפני ששת הימים, כאשר שרון יחלק את ירושלים מחדש.
גם המלחמה על ירושלים היא היום בנגב.
יש רק ציבור אחד מחוץ לגוש קטיף, היודע שהמלחמה היא על ביתו ממש - יושבי גב ההר, מחרמש ומבוא דותן בצפון ועד לבית יתיר בדרום. אם ביתם יקר להם, הם יהיו שם היום (חוץ מדמויות ציבוריות סטייל רון נחמן, ראש עיריית אריאל, המסוגל - יום אחרי כפר מימון - לספק לשרון במה ולהזדנב אחריו בהכרזה, כי "החלום שלנו על ארץ ישראל נשבר, והיום נדרשת תקווה חדשה", כנראה בדמותו של אריאל שרון שעמד לידו. הכל, מתוך אשליה שאליו הרעה לא תגיע).
צאו וראו, כמה נכון היה המהלך של מועצת יש"ע, להקדים את המערכה ולא לחכות ליום-הגירוש. כל תוכנית העבודה של המהרסים והמחריבים שובשה, ואם לכפר מימון יהיה המשך ראוי, המאבק לא יהיה על סף בתיהם של המגורשים, כ"א מרחק רב מהם, ולא בשעת הגירוש ממש, כ'א זמן סביר לפני כן.
היתה זו פעולת שרשרת. ההודעה על הצעדה אילצה את המגרשים לסגור את הרצועה, למרות תכניותיהם להשאירה פתוחה עד לרגע האחרון כדי להפיל עליה את הגרזן במכה קצרה וקטלנית אחת.
סגירת הרצועה גורמת להפגנות בלתי פוסקות לשם פתיחתה, לחסימות-מחאה, וגם מזמינה חיילים ושוטרים להישמע לצו מצפונם ולהתרחק מלקחת חלק בזוועה.
כמה צדק ז'בוטינסקי באימרתו "שקט הוא רפש"! רק חבל, שאת השקט הזה אנחנו נאלצים להפר מול תלמידיו, שמרביתם מתגוללים ברפש...
מתחוללת גם דרמה אחרת, שלא היתה אפשרית אלולא נקטנו יוזמה והקדמנו לצאת לשטח: המחזה החד-פעמי, שלא היה דומה לו מעולם, של הפגזה מרוכזת מצד האויב, עם הרס רב ברכוש, פצועים רבים, ואף שלושה נרצחים, ומול כל אלה - חוסר מעש מצד כוחותיה של מדינת ישראל, שלמעלה מ-20,000 מהם פרוסים מול יהודים, המנסים למנוע את הכניעה לאותו האויב. וכל זה, כה סמוך לימי "בין המצרים" ולט' באב, עד כדי לעורר צמרמורת.
כל מדיניותה הנפשעת של הממשלה הזאת מקופלת במחזה הסוריאליסטי הזה, לעיני עם ישראל והעולם: אפס סובלנות כלפי בני עמם, הבלגה קיצונית מול המרצחים.
גם שיא הצביעות בא כאן לידי ביטוי: שדרני וכתבני השלטון וכתבלביו מצאו את החוצפה להאשים את המתנחלים בהעסקת כוחות צה"ל במאבק פנימי, כביכול במקום לאפשר להם להילחם באויב.
לא עלה כלל על דעתם שיש לבעייה עוד פתרון אחד, פשוט - לבטל את תוכנית הגירוש. כי האמביציה של השליט קדושה ומקודשת. היא - מעל ומעבר לכל שיקול הגיוני או מוסרי, למענה מקריבים חיי אדם ומסכנים את חיי האומה כולה. ככה זה בדיקטטורה.
אסיים בתפילה להצלחת מערכת ההמשך, שתתקן את מחדל אקט הסיום בכפר מימון, ולהצלחה רק מבחן אחד:
"Don't go away", כפי שאומר המראיין האמריקני האגדי לרי קינג לפני כל הפסקת-פרסומת: "אל תלכו עדיין", אל תלכו ואל תניחו למבואות ציר כיסופים, עד שתבוטל הגזירה בלחצם הפאסיבי של ריבואות אלפי נאמני ואוהבי ארץ ישראל.
והרי כבר ראינו, שגם משה רבנו לא התכוון לחזור למצרים כעבור שלושת הימים שביקש.
