בשבוע שעבר, כשהתפזרה עצרת המחאה הענקית בת שלושת הימים בכפר מימון, היו שהביעו אכזבה מכך שלא נעשתה פריצה בכוח לעבר גוש קטיף. אותם אנשים מרגישים שהעצרת נכשלה - המשתתפים הצהירו שרצונם להגיע לגוש קטיף, ולא הצליחו לעשות זאת.
זו תחושה מוטעית. הצלחתה של העצרת אינה נמדדת כלל בשאלה אם האנשים הגיעו למחסום כיסופים. העצרת הצליחה דווקא משום שלא היתה אלימה ומשום שלא היו בה התנגשויות בין המפגינים לשוטרים ולחיילים. היא הצליחה משום שפרצה ממנה זעקה ציבורית חזקה, שהדהדה בכל הארץ ובעולם כולו.
חשוב להבין שהמאבק הזה לא יוכרע בכוח. שם המשחק אינו "כל דאלים גבר". אלימות אינה דרך פעולה, ובפרט כשלרשות המדינה עומד כוח גדול יותר ואמצעים גדולים יותר. אכן, קהלי המונים גברו לא אחת על השלטון, ואפילו על משטרים עריצים, אך לא מפני שהיה להם יותר כוח אלא משום שנחישותם ביטאה זעקה מוסרית גדולה, שהכריעה את העוול והרשע.
וזה היעד שאליו עלינו לחתור: לזעוק זעקה גדולה ומרה, להשמיע אמירה מוסרית, יהודית, ערכית בעוצמה רבה כל כך, שתרעיד את אמות הסיפים. חשוב שהציבור כולו יקלוט שאין מדובר כאן במחאה פוליטית או בחילוקי דעות לגיטימיים, שאותם אפשר לפטור באמירות על "החלטת רוב" ועל "דמוקרטיה". כאן צריך להישמע קול אחר לגמרי, קול הקובע שעומדים לבצע מעשה בלתי מוסרי, לא יהודי, בלתי אנושי, מעשה איום ונורא.
המסר הזה התחיל להישמע בשבוע שעבר. רבבות יהודים, שעזבו בית ועבודה, והלכו לצעדת מחאה בחום ובחולות - ביטאו את הזעקה הגדולה. העובדה שהם לא נעצרו בגבולות הרישיון המשטרתי, רק חיזקה את האמירה שיש כאן מעשה בלתי מוסרי, שמחייב מחאה חריפה, שאינה יכולה להיות כפולה לנהלים ולאישורים.
ההכרזה "אנו צועדים לגוש קטיף" היתה נכונה. בכך הצהירו ההמונים כי המצור על הגוש, שנועד לאפשר את הגירוש, החורבן והעקירה, אינו מוסרי ואינו צודק. אין צורך לפרוץ באלימות, די בעצם הנחישות ללכת קדימה, עד הנקודה שבה המחאה היתה נהפכת לאלימה. ההימנעות מאלימות איננה חולשה, אלא היא שמעניקה למחאה את עוצמתה המוסרית.
את המחאה הזאת יש להכפיל ולשלש ככל שמתקרב מועד מימושה של הגזירה הנוראה. כל מי שמאמין כי זהו פשע נגד העם היהודי, נגד האמונה היהודית, ונגד אחינו היקרים, שמסרו את נפשם למען עם ישראל וארץ ישראל, שיקום ויתייצב כפי שנדרש להתייצב נוכח עוול ופשע. אם תחת 40 אלף יהיו שם 80 אלף ו-150 אלף - התוכנית הזאת תעבור מן העולם.
אין שום שלטון שיכול לעמוד מול זעקה מוסרית אדירה כל כך. אין צבא ומשטרה שיכולים לבצע את המעשה, כאשר מאות אלפים עומדים מולם וזועקים שזה פשע. מחאה כזאת מפילה ממשלות חזקות, קל וחומר ממשלה העומדת על כרעי תרנגולת של אינטרסים אישיים, פחדנות ויצר הרס.
אל החיילים והשוטרים צריך לפנות באהבה. אחינו הם, והם נקרעים מבפנים. לא צריך להתגרות בהם ולהקניטם, אלא להיפך - לעורר את ליבם ולהעמיק את כאבם ואת הקרע בנפשם. עלינו לחתור לכך שהאמירה המוסרית הגדולה תחלחל לכל המערכת ותביא אותה לידי הכרה שהדבר הזה איננו אפשרי.
לשם כך נדרשים כולנו למסירות נפש. לוותר על הנוחות, לוותר על ימי עבודה, לוותר על תוכניות חופש. זו שעת התייצבות, כדי לזעוק יחד את הזעקה הגדולה והמרה. זעקה זו, עם תפילה ותחנונים לבורא העולם, והוספה בתורה, בתפילה ובצדקה - יבטלו את הגזרה ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה.
המאמר מתפרסם בגיליון 969 של "שיחת השבוע"