תמצית העובדות נגד הנאשמים הוגש כתב אישום. על-פי כתב האישום, במהלך שנת 2005 קשרו הנאשמים קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצוע "תוכנית ההינתקות". בפועל, נטען בכתב האישום, יסדו הנאשמים את תנועת "הבית הלאומי", וקיימו כנס בירושלים, בו קראו למתנגדי תוכנית ההונתקות להתאחד לתנועת מרי, לסירוב פקודה ולמניעת פעולות הפינוי; קראו לערוך פעילות בלתי חוקית שכונתה "ניסוי כלים", בה ישובשו החיים במדינה באמצעות חסימת צירים והבאה למעצרים המוניים של החוסמים. עוד נטען בכתב האישום, שבעקבות פעילות זו של הנאשמים אומנם התרחש אותו "ניסוי כלים", במהלכו התרחשו ברחבי הארץ הפגנות בלתי חוקיות רבות, שכללו חסימת צירים וצמתים, שריפת צמיגים, סיכון חיי מפגינים ונוסעים, עיכוב יולדת מלהגיע לבית חולים, מניעת מעבר רכב כיבוי אש במהלך ביצוע תפקידו, הפרת הוראות שוטרים, התנגדות למעצר ותקיפת שוטרים.
עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים, על-פי העילה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שעניינה קיומו של יסוד סביר לחשש, כי הנאשמים יסכנו את "בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה".
בית משפט השלום הורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי דחה את עיקרו של הערר שהגישו הנאשמים. עם זאת, הגביל את תקופת המעצר עד ליום 31.8.05. על החלטתו של בית המשפט המחוזי עררו לבית המשפט העליון הן הנאשמים והן המדינה. ערר הנאשמים כוון נגד אישור מעצרם. ערר המדינה כוון נגד קציבת תקופת המעצר. הנאשמים טוענים, כי פעולתם אינה אלא הגשמת זכותם הדמוקרטית לחופש הביטוי וההפגנה. עוד טוענים הנאשמים, כי הפעילות המיוחסת להם מהווה "מרי אזרחי" ולכך הם זכאים במשטר דמוקרטי.
ערר הנאשמים - נדחה; ערר המדינה - מתקבל, כך שהנאשמים ייעצרו עד תום ההליכים נגדם.
נקבע - בחינת עניינם של הנאשמים מצדיק את המסקנה, כי קיים יסוד סביר לחשש, שאם לא ייעצרו הנאשמים, הם ימשיכו לבצע את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום שהוגש נגדם, ובכך לסכן את ביטחון הפרט והציבור. מסקנה זו נגזרת מפעולותיהם של הנאשמים בעבר, אשר הוכחו לכאורה לצרכי שאלת המעצר. דברים שאמרו הנאשמים, ושאר חומר החקירה, מצביעים על כך כי קיים יסוד סביר - למעשה הסתברות שהיא קרובה לוודאית - כי אם ישוחררו הם ימשיכו בביצוע הפעולות נשוא כתב האישום, ובכך יסכנו את "בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה". לעניין זה, חלופת "מעצר בית" אינה מעשית.
נקבע - לכל אדם בישראל חופש הביטוי וההפגנה, אך לא כל ביטוי, הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי, זוכה להגנתה של המדינה. ניתן להגביל את חופש הביטוי, אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות, כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט.
נקבע - התנהגותם של הנאשמים אינה עומדת בתנאים אלו. פגיעת המעשים המיוחסים להם באינטרס הציבורי היא קשה, והסתברותה ודאית. חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם; חופש ההפגנה אינו מגן על החופש "לעצור את המדינה" ולסכן את בטחונם של הפרט והכלל.
נקבע - יש גם לדחות את טענת הנאשמים, כי הפעילות המיוחסת להם מהווה "מרי אזרחי" ולכך הם זכאים במשטר דמוקרטי. לא במרי אזרחי עסקו (לכאורה) הנאשמים אלא בהמרדה. שום תיאוריה של מרי אזרחי אין בה כדי להצדיק "עצירת המדינה" או שיתוק המנגנונים האחראים לאכיפת החוק. שום טיעון משפטי בדבר "מרי אזרחי" לא מאפשר התנהגות אלימה, הפוגעת קשות בחיי בני אדם.
נקבע - רואים אנו את התנהגותם של הנאשמים בחומרה יתירה. קיימת מחלוקת קשה בציבור הישראלי בשאלת ההינתקות. את המחלוקת הציבורית יש לקיים במסגרת הכלים הקיימים. לכאורה, פעולתם של הנאשמים שוברת את הכלים כולם. רטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם בפיהם, אך פעולות של אנרכיה ופגיעה בזכויות אדם במעשיהם. השימוש ברטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם, כבסיס לפעילות הפוגעת בדמוקרטיה ובזכויות האדם, הוא מרשם בדוק להרס הדמוקרטיה מתוכה היא. דמוקרטיה אינה צריכה לאפשר בסובלנותה את עצם חיסולה.
לפסק הדין המלא 