תגובות וביקורות רבות נכתבו על ספרה של צרויה שלו "תרה". רבות מהן דנו בכמה סוגיות של הכתיבה המגדרית כפי שהיא משתקפת בספר לפי תפיסתן. אחד המאפיינים של ספרות מגדרית-נשית לכאורה, נעלם משום מה מעיניהן. להתנהגויות של אדם אמור להיות הסבר, מניע, סיבה. הם אלו שאמורים לגרום לכך שאלה תתגרש ותתחבר, תנסה לחזור לבעלה ותחשוב על פרידה מאהובה החדש.
לצערנו הקוראים, קשה להכחין בגורמים העמוקים להתנהגותה, ולהחלטותיה. היא יודעת שטוב לא יצא ממעבר לדירה משותפת עם אהובה הגרוש. היא אינה מנסה להציל את נישואיה הפגומים על-ידי פנייה לייעוץ מסודר למרות ידיעתה כי סבל רב ייגרם לילדה האהוב. לאחר זמן קצר היא משנה את החלטתה מקצה לקצה ורוצה לשוב אל בעלה, שוב, בלי לטפל בקשר הלקוי ביניהם. הסופרת מקדימה ובונה את ידיעתנו (זוהי אחת מנקודות הזכות של הספר), שהחלטותיה של אלה הגיבורה, לא תהיינה מוצלחות במיוחד, ואינן מיוסדות על מאמץ להבהיר לעצמה מדוע ולמה.
אניגמה אופיינית לספרות מגדרית לכאורה, היא עמימות וחוסר מוטיבציה של נפשות מרכזיות, להבין על שום מה הן מקבלות את החלטותיהן ומהם המניעים להתנהגותן. לדוגמה: גם בספרה המדובר לאחרונה, של אנה אנקוויסט, "יצירת מופת", קשה לקורא להבין, פעם אחר פעם, מהם הגורמים להתנהגות גיבוריה...
האם עמימות זו היא אימננטית (מהותית) למגדר הנשי ומייחדת אותו? האם לגברים יש יתרון בתהליך קבלת ההחלטות שלהם ובהגיון של התנהגותם? ודאי שלא. גברים ונשים, מזהים את היעדר ההגיון בפעולתם רק לאחר זמן, כשסערת הרגשות שוככת, וכשיתר המרכיבים הסמויים מן השכל אך גוברים עליו - נחלשים.
דומני כי אלו המאבחנים ספרות מגדרית-נשית, עושים עוול לסופרות בפרט ולנשים בכלל. מאחר שחלק ניכר מהעוסקים בספרות המגדרית הוא נשים, הרי שהן יורות ברגלן שלהן. אדם מודרני, פתוח וקשוב לעמקי נפשו, יהיה זה גבר או אישה, מגיע בסוף הדרך להכרה בהגיון המוגבל ובעמימות של המניעים להחלטותיו הגדולות. השוני בין אדם לאדם גדול יותר מאשר השונות המגדרית בין נשים לגברים.
