תודה מראש על מחיאות הכפיים... כמו על גילויי "ההבנה" של המקטרגים... לא אלה ולא אלה היו נשוא רעיון כתיבת "תמונת מצב". כי את תמונת המצב שלנו - של האומה, של היחידים – לא אוהבים לראות (לקרוא ולשמוע) אלה גם אלה – כל אחד מנקודת מבטו והשקפתו את החיים.
זירקו אבן לכל רוח, ולבטח תיפגעו בעניין שיכול לחבוק ויכוח אינסופי... עקר בסיכומיו. למה עקר בסיכומיו? כי הרצינות כבר פסה מזמן מא"י. לא מן העולם, אלא רק מכאן, בגללנו.
היום כבר ברור שההחלטות, בכל מקום, על כל עניין – הן אינטרסנטיות. נכון שהאינטרס אינו חייב להיות שלילי במהותו, אבל כאשר הפכה המדינה לעיסה דביקה של שני סוגי בצק בטעמים שונים לחלוטין... אכילת התוצר המשותף פשוט בלתי אפשרית.
כמדינת סקרים, כבר אימצנו לעצמנו את מודל הרוב והמיעוט, כשהנטייה היא לא להכביר במילים אחרי פרסום התוצאות – מה שמותיר רק קבלת החלטות בהתאם למספרים.
הרוב קובע – ינתחו לך המומחים... וכעת לך תתווכח עם כותרות ענק שחורות ואדומות בעיתון יומי מוביל – כאשר הרגשת גועל עוטפת אותך אם במקרה את/ה "המיעוט" של "רק" 49% מהעם...
דמוקרטיה יקראו לזה, למרות שגם הסקר הזה מלא חשדות מכאן ועד הודעה חדשה – וגם זה בלשון המעטה. לפעמים נדמה כי כל נושא הבחירות הכלליות מיותר לחלוטין, כי עדיף היה אולי לשלם כמה אלפי דולרים לאיזה מכון סקרים – ו"לסגור עניין". נכון, המרשרשים הירוקים עלולים להטות (חו"ח...) את הכף, אבל למי כבר איכפת פרט זניח זה, כאשר המציאות כנראה מושחתת הרבה יותר?!
הפוליטיקה בישראל היא העניין החם ביותר. כך היה וכנראה יישאר לעד. אם יש פרשנים (מעניין מה מייחד אותם מסתם נביאים?...) שטוענים כי אחרי ההינתקות נחזור לעסוק בעניינים האמיתיים באמת – אין להם כנראה על מה להסתמך. מניסיון העבר התוסס שהשקיע כל עניינינו הבוערים לתחתיות שאול, ברור כי רק כותרות והבטחות טרום בחירות מעלות אותם עניינים בקמפיינים לוהטים... שמאוחר יותר מתבררים כלא יותר מצ'קים ללא כיסוי.
אפילו כותרות כמו: "אין לציבור אמון בפוליטיקאים" – מתבררות מהר מאוד כעובדה זניחה, כאילו נלקחו מאיזה סרט על מדע בדיוני. אותם פוליטיקאים "נטולי אמון" מוזמנים לאירועים משפחתיים. כמעט ולא נמצא אמצעי תקשורת שיוותר על ראיון עם אישיות פוליטית "בלתי רצויה". רבים מתוכנית הפריים-טיים אינן מוותרות על הנבחרים ש"הציבור מקיא"... וכך נוצרת מציאות של אחד בפה ואחד בלב – ומעניין מי באמת יוצא נישכר מכך.
"שטראובר ניפנף את ענבל גבריאלי"... וואוו... נו אז מה? פוליטיקאית עם עבר ועתיד בלתי נעכל, עם כדורגלן שגם בלעדיה לא חסרות לו כותרות בעמודי הספורט - אבל הנה לכם אירוע ששווה אירוח אצל יצפאן, לפיד, מישעל אור וואט אבר. האמת, לא בדקתי אם אכן נערך אירוח בנדון, אבל לבטח נסתמו כל מדורי הרכילות בכל מדורי "התרבות" באינטרנט ו/או העיתונים...
כמה נקודות תמוהות בעניין הפעוט הזה?
האם בכלל ראויה אומה לחכי"ת כזו שהגיעה למרום בית המחוקקים כפי שהגיעה? מיד יאמרו שומרי החוק: שום בית משפט לא קבע שבחירתה אינה חוקית... כאשר האמת העירומה מעורטלת מולנו 365 ימים בשנה, עד כמעט 4 שנים של טירוף מערכות של קדנציה אפשרית למלחכי הפינכה.
האם הפוליטיקה נתפסת בעינינו כאירוע צהוב? בשיחות הסלון שלנו נהנים לדבר רבות על החובה של נבחר הציבור לעסוק בעבודתו אליה נשלח ע"י הציבור – אבל מראה מליאת הכנסת הריקה - מרוקנת מכל תוכן גם דיון בעניין העקרוני הזה. את האמת הצרופה יותר, מספקת התקשורת הרב גוונית, מידי יום, מידי שעה...
תאמרו "ככה זה – אל תיקח ללב"?
אז מדוע לומדים באוניברסיטה לתארים אקדמיים, עם תיאוריות מלומדות ומבוססות - השונות לחלוטין...? כבר מזמן אומרים הפרופסורים לכלכלה לתלמידיהם בסוף שנה א': "למדתם, השכלתם, אבל אל תנסו להבין כעת את ההיפך שתראו בחיים האמיתיים – אותם מנווטים הפוליטיקאים בגרפים מוזרים ושונים לחלוטין...".
האם לא הגיע הזמן לספר לילדים לפני השינה שגם כל הפוליטיקה בישראל מנותקת לחלוטין מהעם והאמת – כך שלא יחשבו כי ההינתקות היא רק אירוע הקשור לחבל עזה וצפון השומרון?!
את הרגשת המחנק, החשק להקיא, והבעות התימהון הבלתי נמחקות ממוחם ופניהם של רבים מתושבי מדינת ישראל - בעניינים כמו: "מדוע אריאל שרון לא עומד לדין על כמה חשדות ענקיים נגדו..." – לא תעלים שום תוכנית גרנדיוזית כ"הינתקות", בדיוק כמו שלא יטשטשו עיתונאים חנפנים שיראו את הגביר ליד כבשיו בחוותו.
אפילו ניסיון נואל של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין פלילי את בנו של ראש הממשלה, לאחר מכן את השר צחי הנגבי, ולבסוף עוד 119 חכי"ם... לעולם לא ימחקו את הבושה, את הרגשת הכאוס, ולבטח לא ישקמו את איבוד אמון הציבור במערכת. ההיפך הוא הנכון: הקרע והתיסכול רק יעמיקו.
כאשר מדינה שלמה לכודה בין שני קטבים (כאילו אין עולם בין שני הקטבים האמיתיים החצויים ע"י קו המשווה) – ומערבולות שוות פחות או יותר מנציחות את חוסר השקט והדרך הרציונאלית לחיים סבירים ונוחים – מה הפלא שתמונת המצב עגומה יותר מציור סוריאליסטי?!
אם אציין כאן "רק כמה דוגמאות"... ייסתם כל האינטרנט – שעד היום היה ידוע כאמצעי רחב המסוגל לאחסן חומר אינסופי. אבל גם מניעת הציורים הריאליסטיים, תמעיט מצבע האמור עד כה, ואיך אמנע את מינימום התענוג הזה מקוראיי?
- דוגמה כללית א':
נפילת ענק המזון קלאבמארקט מביא את אחד האבסורדים הכלכליים, שעד היום לא מצאתי אדם שפוי וחכם אחד שיסביר לי את עיקר התופעה. למה הכוונה?
חוקי מדינת ישראל מאפשרים לשני סוגי עסקים עצמאיים לפעול, כל אחד ורצונו: עוסק עצמאי רגיל ו... עוסק בעל חברה בע"מ.
שניהם למעשה עוסקים עצמאיים, עבודה הדורשת הון התחלתי – רק שהאחד קורא לעצמו "בעל העסק", והאחר – "שכיר" של החברה בע"מ שהוא עצמו הקים, מכספו.
כעת לפואנטה – במקרה של קשיים כלכליים. אם העצמאי "הרגיל" חייב לך כסף תמורת שכר עבודה למשל, הוא יהיה חייב בסופו של דבר לשלם את חובו, וביהמ"ש יחייב אותו לעשות זאת בכל מחיר אפשרי. אבל את העצמאי שהשקיע עוד כמה מאות שקלים כדי לרשום את חברתו החדשה בע"מ... אין אפילו ביהמ"ש יכול לחייב לשלם חובותיו. חוק... זוכרים?!...
מה כן ניתן לעשות? לקנות חכה וללכת לדוג... מרגע ההכרזה על החברה בע"מ "פושטת רגל", בהיותה בכינוס נכסים – יכולים כל בעלי החוב לטפס על קירות, להתאבד או לעשות כל מה שברצונם. כל עוד מוכיח אותו עצמאי כי הון החברה בע"מ שלו אינו קיים יותר, פטור הוא מכל מבט בעיניהם של עובדיו שהיו נאמנים לו עד לא מזמן, כמו על הספקים המסכנים שהביאו מיטב מרכולתם אל חברתו בתקווה לשווק מוצריהם – וכעת אינם מבינים כיצד החוק עושה להם "נה נה באוזן" – עם אצבע משולשת...
האבסורד חוגג כאשר אותו בעל חברה בע"מ, שולט על עוד חברות כאלה, ואפילו משגשגות הן – כאילו וחומה בצורה בינן וזו שפשטה רגל...
"ההגיון" כמובן הוא לשמור על בעלי החברה מלשלם בנכסיהם הפרטיים במקרה של פשיטת רגל, נניח מניהול כושל, כאשר שמירת הזכויות האלמנטריות של בעלי החוב נשארות אי שם מאחורי נהר הסמבטיון ו/או הרי החושך. אותו "הגיון" לא עובד משום מה על עוסק שמסיבות אלה ואחרות לא רשם את עסקו בע"מ...
קידמה וחוק קוראים לזה.
כך, ניתן לעבור בכלל לסוגיה אחרת, וכמובן איך לא... הפוליטיקה בישראל.
- דוגמה כללית ב':
כמה נסיונות לשנות את שיטת המימשל היו? כמה תוכניות לחפש דרך בחירה טובה יותר כדי למנוע שחיתות ציבורית – מעלות אבק? כמה?... אבל על דבר אחד לא חשבו: על האזרח.
כי מה בסה"כ מסוגלים הפוליטיקאים לעשות בעניין קריטי זה – למען טוהר הבחירות?
כלום והמון...
כלום, כי מה באמת רוצים הם לעשות למען ניקיון בית הנבחרים ממושחתים או סתם טמבלים שנכנסים לשם כדי להבטיח עתידם האישי? הרי הדבר עלול להתנכל להם עצמם... לא טוב הדבר בעיניהם...
המון, כי מי הבלעדי המסוגל לשנות את המצב העגום הקיים, ולדאוג לשיטת בחירות ראויה ונאותה לבחירת נבחרינו? נבחרינו עצמם... נכון.
עד כמה שרואים אנו את נבחרינו באור שלילי, הם כמעט הכל, רק לא מזוכיסטים שיפנו כיסאם למען איכות מדינה שנבחריה יהיו אלה שבאמת רואים עצמם כנציגי העם.
אז הנה לכם עוד גלגל, שקשור לחיינו מחד ולפוליטיקה מאידך.
בדיוק כמו עניין החברה בע"מ שקשור לחיינו היומיומיים, שזור בהחלטות המחוקק, כאשר האזרחים שהם הגוף הבלעדי לבחירת אותם נבחרים הם אלה הנופלים בין הכיסאות (תרתי משמע) – כך הבחירות הבאות... ומי המועמדים?
אותם פרצופים הניבטים אלינו גם היום (כתמול שלשום) ואין אלוהים אחד שיכול לעצור עשרות הקדנציות שלהן רוויי צבירת נכסיהם הפרטיים – על חשבון אובדן נכסינו הציבוריים וכבודנו כאזרחים במדינה יעני מתוקנת.
תארו לכם מצב אפוקליפטי שבו אין אריאל שרון, בנימין נתניהו, לימור ליבנת, צחי הנגבי, מאיר שטרית, רוחמה אברהם, דוד לוי ושות' – מועמדים "טבעיים" לאיוש רשימת הליכוד הבאה לכנסת?
כך לא יתכן שטומי לפיד, אברהם פורז ויתר נציגיה האולטימטיביים של שינוי – יפנו מקומם לדמויות ראויות יותר. כמו באותה מפלגה אלטרנטיבית מחוקה שראשיה: שמעון פרס, בייגה שוחט, אפרים סנה, דליה איציק, בנימין בן-אליעזר וכד'... יהיו לבטח נציגינו הבאים מטעם העבודה. כך הייאוש והדיכאון עד הרב יצחק לוי ושאול יהלום במפד"ל.
הרי רק מדע בדיוני יכול לשרטט כנסת חדשה ללא כל הדמויות האפרוריות הללו שהרסו חיינו לבלי יכולת שיקום.
אבל הפוליטיקה הישראלית "מאפשרת בחירות חופשיות, דמוקרטיות"... וכל אחד רשאי להציג מועמדותו להיות נבחר ציבור – רק שסיכוייו לעבור את מחסום הגברדיה השלטת (אני נזכר בתמונות מנהיגי הקרמלין במרפסת המשקיפה על המצעד הצבאי העובר לפניהם...) – קלוש עד תמוה והזוי לחלוטין.
לא דיברתי על תאונות הדרכים, ששר מלא מעצמו וריק מתוכן – מנהל את עתידינו וחיינו בידיו.
לא תקפתי את שר האוצר שכפית זהב תקועה לו עמוק באיבר מסוים בגופו, כאשר כרטיס הלוך לארה"ב מוכן תמיד בתיקו האישי.
כך לא הבהרתי אלף ואחת בעיות יומיומיות בוערות ומציקות, כאשר כל האופציות לשפר באותו איזור כואב – מנוע מאיתנו למרות כל הזרועות הממשלתיות המפרסמות חדשות לבקרים "רצון עז לעזור".
תמונת המצב שלנו לא הכי-הכי, ובוודאי לא מי יודע מה...
אנו מתנהלים בחיינו מפרק אחד למשנהו, בדיוק כמו טלנובלה ישראלית – למרות שהחיים הם לא ממש סרט, והמציאות לא מתחילה ב"אקשן" ונגמרת ב"קאט". הס גם מלהשוות אותם סלבריטאים מצחקקים סידרתיים, לאותם קשיי יום מציאותיים עד כאב - המשתרכים לתחנת האוטובוס שתובילם למקום העבודה, אותו היו שמחים לראות מתאדה טרם הגיעם אליו.
