עוד בטרם נקברו קורבנות הטבח באדורה, כבר נשאלו תושבי הישוב אם בכוונתם להישאר במקום. פוליטיקאים מן הסוג הדמגוגי הציעו לפנות "התנחלויות מבודדות", כדי "להחזיר את הביטחון", הן למתנחלים והן לתושבי גוש דן. לעומת זאת, כאשר לפני שבועות אחדים התרחש פיגוע בגליל המערבי, בשדות התנחלות מצובה, וגרם למותם של 6 ישראלים, לא נשמעו קולות הקוראים לפנות את הגליל ולא נשאלו שאלות מדוע לסכן אזרחים וחיילים כדי להחזיק בהתנחלות שעל-פי החלטת האו"ם (29.11.47) מצויה מחוץ לגבולות המדינה היהודית. לכל ברור שהגליל המערבי, למרות שנכבש בכוח בתש"ח, הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. מדוע קולות ושאלות מסוג זה צצים כאשר נופלים קורבנות במקומות אחרים בארץ, שאף הם בידינו בעקבות מלחמה שנכפתה עלינו?
"הקו הירוק" שנוצר בתום מלחמת השחרור הוא נטול כל משמעות היסטורית, גיאוגרפית או אחרת; הוא משקף בסך-הכל את המצב בשטח של הכוחות המותשים בתום המלחמה. במשך 19 שנים בלבד - מחצית האחוז בלבד מתולדות עם ישראל - הוא שימר מצב שבו חבלי יהודה ושומרון לא היו בשליטת ישראל, ואילו חלקים נרחבים מן הגליל, לרבות כאלה שהם ותושביהם לא נועדו להיכלל במדינה היהודית, הפכו לחלק ממנה. האם קו מקרי זה אמור לשקף את יחסנו לאזורים שונים בארץ?
לצורך הדיון ניתן לתאר מצב "הפוך", שבו מלחמת השחרור היתה נגמרת כאשר רוב הגליל כבוש בידי סוריה/לבנון ואילו יהודה ושומרון בידי ישראל, ושבו מלחמת ששת הימים היתה מסתיימת בגבולות שבהם הסתיימה. בנסיבות אלה יהודה ושומרון היו נחשבים לחלק בלתי נפרד מישראל, הן בעיני "העולם" והן בעיני "השמאל", אריאל היתה עיר יהודית לגיטימית, ותושבי יו"ש היו ישראלים כשרים שאינם מיועדים לטרנספר למען שלום או "שלום". לעומת זאת, הגליל היה נחשב לשטחים כבושים או משוחררים (תלוי במסתכל), כרמיאל היתה התנחלות פסולה בלב אוכלוסיה ערבית עוינת, ותושביו היהודיים של הגליל היו נקראים מתנחלים, ולפיכך מיועדים לפינוי מבתיהם. פינוי יהודים וטרנספר של ערבים לגיטימיים באותה מידה. ניתוח זה בא להראות את האבסורד של קביעת התייחסותנו לארצנו והצעות לפתרון הסיכסוך על סמך קו חסר משמעות.
אחד משורשי הרע המלווים את החברה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים הוא השמות שניתנו לחבלי הארץ הידועים במשך אלפי שנים בשמותיהם הגיאוגרפיים-היסטוריים - אבל לא-פוליטיים - יהודה ושומרון. הראשון מבין השמות הללו הוא השם הטכני - "הגדה המערבית" - ששימש את ממלכת ירדן ב-19 השנים שחלפו מאז כבש השלטון ההאשמי ברבת-עמון ובגדה המזרחית של הירדן את האזורים הללו בגדה המערבית של הנהר.
מינוח זה איפשר לכובש הירדני להבחין למטרותיו בין שתי גדותיו של הירדן. אימוץ מינוח זה על-ידי השלטון הישראלי נעשה בסערת הקרב של יוני 1967, מבלי לתת את הדעת על חוסר המשמעות של השם מבחינתו של המסתכל מצידו זה של הנהר: הרי גם הגליל הוא בגדה המערבית, גם בו יש רוב ערבי שאינו נלהב מהתיישבות יהודית, וכו'. ההבדל היחיד בין הגליל לבין יהודה ושומרון הוא השנים 1948-1967, שבהן היה פער בין השליטה הישראלית בחלקה הצפוני של "הגדה המערבית", לבין השליטה בחבלי ההר הדרומיים יותר שלה.
השם הגרוע יותר שניתן לאותם אזורים הומצא מאוחר יותר, במסגרת מכבסת המילים שנועדה להציג אותם כנכס נדל"ני - "קלפי מיקוח" - המיועד להחזרה לבעלים החוקיים כביכול, ירדן תחילה והפלשתינים בהמשך. הכוונה למושג הפוליטי "שטחים כבושים", או בקיצור "השטחים". רק בתהליך של הפוך-על-הפוך הוצגו השמות המקוריים כמשיחיים, בעוד הכינויים חסרי-הבסיס נחשבו לתקינים פוליטית. השמאל הקיצוני ממשיך לדרוש לשלם בהם תמורת "שלום", אם כי כבר הוכח לכל מי שעיניו בראשו שהתמורה היא טרור, סחטנות ואלימות.
מעבר לעניין השם ניצבת בעיית המהות. ככל הנראה מדובר במקרה יחיד בהיסטוריה האנושית שבו קיים פער בין היחס של "הכובש" אל השטח "הכבוש" לבין יחסי הגומלין בינו לבין האוכלוסיה הכבושה, הפעם ללא מירכאות. בכל מקרה, צה"ל אינו צבא כובש בארצו, ובוודאי שאין הבדל אמיתי בין מעמדו ביהודה ובשומרון לבין מעמדו בגליל, פרט לאותן 19 שנים.
יש ישראלים המגלים רק היום, זמן רב ודם רב אחרי פרוץ מלחמת אוסלו שהיא תוצאתו הצפויה מראש של "שלום" אוסלו, שיש פער בין סוף הסיכסוך לבין סוף הכיבוש. יש ישראלים שעדיין מסרבים לחזור אל קרקע המציאות. אותם ישראלים מטיפים ללא לאות לטרנספר של יהודים מבתיהם בארצם רק בשל היותם יהודים. אם זו לא גזענות, מהי גזענות? כשני שלישים מציבור הבוחרים בישראל קבעו בבחירות האחרונות שלא "השטחים" הם אבן רחיים, אלא השמאל הקיצוני ומדיניותו ההרפתקנית הם הם אבן הרחיים על עתיד ישראל ושלומה.
אף שאין ספק שתוצאות מלחמת ששת הימים העמיקו את הסיכסוך ואת האיבה, אין הן עילת הסיכסוך. יסוד הסיכסוך נותר כפי שהיה גם לפני 1967: אי-ההסכמה הפלשתינית העקרונית לעצם קיומה של מדינת ישראל. הניסיון להיפטר מן "השטחים" בהסכם או באמצעות הפרדה/בריחה חד-צדדית, אינו יכול להביא לסוף הסיכסוך, ולפיכך גם לא לשקט ולביטחון. הטרור של שנות ה-50, לפני "הכיבוש", לא היה פחות חמור מהטרור הנוכחי. מדיניותם הקיצונית של אנשי "השלום" ו"ההפרדה", משמעותה ש"הכיבוש" ייגמר והטרור יישאר. במלים אחרות: "שטחים" תמורת טרור.
אחרי תשע שנים של הימור חסר אחריות באיצטלה של "תהליך שלום" אין ישראל יכולה להמר שוב, ולפיכך עליה לעשות, גם אם באיחור, את ההבחנה בין כיבוש לבין כיבוש, ולהפסיק להצטדק על שכביכול היא כובשת בארצה. כאשר שני עמים נאבקים על אותה ארץ ועל אותה בירה, הצד הבוטח בדרכו עתיד לנצח. כאשר עם אחד מתנכר למולדתו, מזלזל בשפתו, בז למסורתו, פוגע בחלוציו, מעדיף לדבר עם אויביו במקום עם אחיו, הוא מבצע תהליך של התאבדות.
תשע שנותיו של "תהליך השלום" המשיחי, ובמיוחד התקופה האחרונה, הבהירו לרוב הישראלים את אופיו היומרני ואת תוצאתו האובדנית. על כן יש חשיבות רבה לשיקום עכשיו: ציונות עכשיו. זו משימתה החשובה ביותר של מדינת ישראל. צעד ראשון במסגרת ציונות עכשיו צריך להיות התגייסות מדינת ישראל למען העלאת יהודי ארגנטינה וצרפת. מול האנטישמיות בצרפת, זו של שיראק כמו זו של לה-פן, יש לשחרר את יהודי צרפת ולהביאם לארץ ישראל המערבית: צרפת תחילה.
__________________
ד"ר רון בריימן
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
