ב"ה
המהלך המטורף המכונה "הינתקות" חשף חילוקי דעות מהותיים בציבור הדתי-לאומי. מחד, עומדת גישתו העקרונית הברורה על החובה לסרב לפקודות הגירוש של הרב אברהם שפירא, המקובל - גם על-ידי מתנגדיו - כ"גדול הדור" בציבור הזה; ומאידך נשמעות דעות אחרות, הנתמכות גם הן על-ידי רבנים שונים, שחלקם צמחו באותו בית מדרש של ישיבת מרכז הרב והקרובות לה.
מחלוקת זו מטבעה אינה קיימת בציבור החרדי; שם הסולם ההירארכי ברור: דבר ה', חוקי התורה וההלכה - קודמים לחוקי המדינה ולפקודות הצבא. אך הציבור הדתי-לאומי, המתחבט בשאלת הקדימות וסדרי העדיפויות, מתקשה להשתחרר מהדילמה בין נאמנותו המסורתית והאידיאולוגית למדינה, למשטרה וחוקיה, ובין מצפונו ונאמנותו לצו התורה.
למען ציבור זה כדאי להזכיר, כי התלבטות זו אינה חדשה; היא קיימת מאז ומעולם. למעשה, כל התנ"ך מבוסס על השאלה - "למי אתה נאמן?" התנ"ך מעלה לפני כל גיבוריו שאלות דומות, ומצפה מהם לבחור בבחירה הנכונה: הנאמנות לדבר ה' ולצו התורה קודמת תמיד לכל שיקול אחר ולכל נאמנות אחרת, כולל לחוקי כל המדינות והמלכים השונים - בין מלכי ישראל ובין מלכי הגויים.
הדוגמאות לעיקרון זה הן רבות מאד, ושונות זו מזו בנסיבות, בהקשר, ובזהות הלאומית של המלך. אך העקרון שווה. נזכיר כאן כמה מהן:
אברהם ויצחק מסרבים לחוק המורה לתת את נשיהם להרמונות המלכים - הן במצרים והן בפלשת. אברהם אף מנסה להונות את המלך באמירה דו משמעית "אמרי נא אחותי את". יצחק ממשיך לחפור בארות, למרות עבדי אבימלך ההורסים אותן. תחת שלטון הדיכוי של פרעה במצרים, מסרבות המיילדות העבריות לצו המלך, ומחיות את הילדים. התורה מעידה כי זכו על כך לתגמול א-לקי. יתר על כן: בת פרעה עצמה מפרה את חוקיו של אביה, מצילה את משה, מביאה אותו אל הארמון ומחיה אותו, אף שהיא יודעת ש"מילדי העברים זה" וצו פרעה חל עליו.
מעשה אמיץ זה הביא למעשה לגאולת ישראל. משה יוצא מארמון פרעה ועושה דין לעצמו - הורג את המצרי המכה, ובורח מפני ה"חוק" המצרי. בשליחות ה' הוא מנהל מערכה לשחרור לאומי מול שלטון הדיכוי של פרעה. לפני היציאה ממצרים, מביע עם ישראל כולו את יציאתו משעבוד חוק המדינה, על-ידי לקיחת השה ומריחת דמו בגלוי על המשקוף, כסימן למרד בחוק ושחרור עצמי.
עקרון זה, של עליונות דבר ה' על חוקי המדינה - לא משתנה גם כשעם ישראל זוכה בשלטון עצמי ובמלך. ה' שולח את שמואל למשוח את דוד למלך בניגוד לחוקי שאול. מול חששו של שמואל - "ושמע שאול והרגני" - מורה לו ה' להונות את המלך ושוטריו, לקחת עגלת בקר ולומר "לזבוח לה' באתי". כששאול רודף את דוד ורוצה להרגו כמורד במלכות - מצילים בניו של שאול, יונתן ומיכל, את דוד מידי אביהם.
שלטונו של שאול הופך לרודני ורצחני, והוא מצווה על קציניו לרצוח את הכהנים תושבי נב, כחשודים בסיוע לדוד. הקצינים המוסריים והשפויים מסרבים לפקודה, אך רק דואג האדומי - שעל-פי חז"ל היה גדול בתורה - מבצע אותה, ורוצח 85 כהנים - איש, אישה וטף; הוא נזכר לדראון עולם דווקא על מילוי הפקודה. דוד ממשיך להימלט עם אנשיו מפני "זרועות החוק" של שאול; הוא נזהר מלפגוע בו, אך אינו מעלה בדעתו לציית לפקודותיו של המלך, שאיבד את הלגיטימציה שלו ואת שיקול דעתו, ושמשתמש בצבא כדי לרדוף ולחסל את יריבו.
כל נביאי ישראל עמדו מול המלכים - ונשארו נאמנים לצו ה'. אליהו עומד מול אחאב ואיזבל ומוקיע את התנהגותם המושחתת. המשפט "הרצחת וגם ירשת" הפך למופת של עמדת איש הרוח הנאמן לה' מול השלטון המושחת. אומנם אליהו רץ לפני אחאב ו"חלק כבוד למלכות" אך היה זה לאחר שהרג את 450 נביאי הבעל, ה"אליטה הרוחנית" של מלכות אחאב ואיזבל, כמובן בניגוד מוחלט לחוק המלך.
גם עובדיה הסתיר בניגוד לחוק מאה נביאי ה' במערות ודאג לכלכלם. אלישע משח בסתר למלך את יהוא, כדי שיחסל את בית אחאב (מל"ב ט'). ירמיהו קורא לערוק אל הבבלים, בניגוד לצו המלך, ואף נכלא על דבריו אלה בבית הכלא, שם שרי המלך מנסים להרגו (ל"ז-ל"ח). דניאל התפלל לה', בניגוד לחוק, ועל כך הושלך לגוב אריות (ו'). מרדכי ואסתר הפרו את החוקים בגלוי - מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן, למרות צו המלך, ואסתר נכנסה אל המלך "אשר לא כדת", ובניגוד לחוק, ודווקא כך הצילה את עמה; ועוד ועוד.
בסך הכל - העקרון אותו מציב לפנינו התנ"ך לכל אורכו הוא ברור: לעולם צו ה' וחוקי התורה קודמים לחוקי המדינות והמלכים - בין אם המדובר במדינה יהודית ומלך יהודי ובין אם לאו. זהו המופת הנבואי, המצפוני, האנושי והמוסרי של התנ"ך. חז"ל (סנהדרין מ"ט) והרמב"ם (מלכים ג' ט') קבעו כלל זה כהלכה ברורה: "אם גזר המלך לבטל מצווה - אין שומעין לו; דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?" אך דווקא בימינו, כשגדל דור צעיר דתי-לאומי אמיץ וחופשי, הוא מגלה סימני התרפסות וחולשה מול שלטון אכזרי ורודני.
האם הדתיים נושאי דגל התורה ימשיכו את חזון הנביאים, ויעמדו באתגר הנאמנות לדבר ה' בימינו? הימים (הקרובים) יגידו.
