במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה הגירה מסיבית מארצות ערביות, מוסלמיות ואף נוצריות לכל רחבי האימפריה העות'מאנית, כולל ארץ ישראל. רוב הבאים היו פליטים שברחו מארצותיהם בשל כיבוש זר, רדיפות או קשיים כלכליים. השלטון העות'מאני קיבל את הפליטים והמהגרים ברצון משום שהאימפריה הייתה זקוקה לכוח אדם ולמתיישבים בעלי ידע חקלאי מודרני. העות'מאנים אף פירסמו ב-1857 חוק שנועד לעודד מתיישבים מאירופה להתיישב בשטחי האימפרייה.
ראשיתו של גל ההגירה הזה לארץ הייתה בין השנים 1814 - 1840, אך הגל העיקרי החל סביב אמצע המאה ה-19 והגיע לשיאו בין שלהי המאה ה-19 לראשית המאה ה-20.
בעקבות המדיניות העות'מאנית לעידוד ההגירה לאימפריה, כולל ארץ ישראל, היגרו לארץ שבטים אלג'ירים, תורכמנים, בוסנאקים (מוסלמים מבוסניה), צ'רקסים, אלג'ירים, מצרים, דרוזים, כורדים ועוד....
- הדרוזים - על כך במאמר ניפרד.
התורכמנים - בסוף המאה ה- 19 הגיע גל מהגרים תורכמני נוסף (בתקופה הממלוכית הגיעו לארץ שבטים נוודים תורכמנים) בהזמנת השלטון העות'מאני. הושיבו אותם ברמת הגולן והם עברו להתיישבות קבע בארבעה כפרים. בהדרגה עלה מספר הכפרים לתשעה וב-1913 היו ארבע-עשר כפרים תורכמנים בגולן. חלק מהם נדדו מערבה וקיוו להצטרף לתורכמנים שישבו בצפון השרון. אבל, הם לא התקבלו בברכה והקימו את מאחזים על הכרמל.
הכורדים - הכורדים הראשונים שהתיישבו בארץ היו חייליו של צלאח א- דין לאחר קרב חיטין נגד הצלבנים ב-1187. הכורדים חדרו לארץ בשמי גלים: הגל הראשון חדר ב-1853. הגל השני חדר ב-1856. הכורדים שימשו בסוריה כחיילים בלתי סדירים בשירות השלטון, וחדירתם מסוריה לארץ נעשתה ביוזמת השלטונות. הגל הראשון של הכורדים חדר לארץ בזמן שעקיל היה בגלות ותפקיד הכורדים היה להשתלט על הגליל ולהחליף את עקיל. הגל השני של הכורדים חדר לאחר שובו של עקיל והשלטון העות'מאני סכסך בין שני הגורמים בשיטת "הפרד ומשול". המלחמה בין עקיל ובעלי בריתו ובין הכורדים, שקיבלו תגבורת מסוריה פרצה ב-1857. לאחר שורת קרבות עקובים מדם ניצח עקיל. אבל, במעמדו של עקיל היו עליות ומורדות ב-1870 עקיל מת.
הצ'רקסים - מוצאם של הצ'רקסים מהרי הקווקז. חלקם ברחו מפני הצבא הרוסי שכבש את ארצם וחלקם ברחו בעקבות כשלון המרד בשנות ב - 1860. השלטון העות'מאני אישר את התיישבותם בארץ בימי השולטן עבד אל-חמיד השני. הם הקימו שלושה כפרים. הכפר הראשון, ריחניה בגליל העליון צפונית לצפת נוסד ב-1869, הכפר השני כמא נוסד בגליל בקרבת התבור ב-1876 והכפר השלישי ח'רבת צ'רקס נוסד ליד כרכור של ימינו אבל תאריך היווסדו אינו ידוע. הכפר לא החזיק מעמד בשל מחלת הקדחת והתנכלות השכנים ותושביו התפזרו בכפרים הקיימים. דוד גרוסמן סבור שהוקמו בצפון השרון 3 כפרים אבל הם לא שרדו. תושבים מאבו גוש טוענים שחלק מתושבי היישוב הם ממוצא צ'רקסי. הייתה גם התיישבות צ'רקסית בגולן. ב-1906 הגיעו לקוניטרה 1,949 משפחות שכללוכ-11,694 נפשות על-פי חישוב של משפחה ממוצעת של שש נפשות. צ'רקסים התיישבו גם בג'רש ורבת-עמון בעבה"י המזרחי.
המצרים - היגרו לארץ בשני גלים: בשנות ה- 1770 ובתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1831 - 1840).
פרופ' דוד גרוסמן פירסם מספר מחקרים על אוכלוסיית הארץ בשלהי התקופה העות'מאנית מהם מתברר ש"התרומה של ההגירה המצרית לדמוגרפיה הייתה משמעותית". עוד לפני הכיבוש המצרי ברחו כ-6,000 מצרים לארץ ואחת התואנות לכיבוש היה הסירוב להחזירם. החוקרים חלוקים בהערכותיהם לגבי מספר העריקים שנשארו בארץ. ההערכות נעות בין 100,000 ל-58,000 ול-36,000. אבל גרוסמן מעריך שמספרם לא עלה על 20,000. הערכת המינימום היא שהמספר הכולל של המצרים שהשתקעו בארץ הגיע ל-25,000. אבל, סביר להניח שמספרם היה גבוה יותר. כ-10,000 השתקעו בכפרים והשאר בערים.
ב-1831 כבש
מוחמד עלי שליט מצרים את הארץ. בנו איבהים פחה עמד בראש צבא הכיבוש והוא שלט בארץ עד 1840. ההגירה ממצרים לארץ הייתה משלושה מקורות עיקריים: מעובדים שהשלטון המצרי הביא לארץ לצורך מפעלי פיתוח בחקלאות ובתחומים אחרים, ממצרים שברחו ממצרים בשל עול המיסים, עבודות כפייה, גיוס לצבא וחיפוש אחר פרנסה ומעריקי הצבא המצרי שנשארו בארץ לאחר נסיגת הצבא המצרי ב-1840.
הערכות על מספר המצרים שהתיישבו בארץ ממחקרו של גרוסמן מתברר שהתפרוסת היישובית המצרית הייתה רחבה מאוד והקיפה חלקים נירחבים של ארץ ישראל המערבית. הריכוז העיקרי של ההתיישבות המצרית היה במישור החוף מיפו ועד עזה וגם בעכו. המצרים התיישבו ביפו בשכונות ניפרדות: מנשיה ואבו כביר. כמו-כן הם התיישבו בכפרים בסביבות יפו, עזה ורמלה ועד אזור רחובות של ימינו. באזור השרון התיישבו מצרים במלאבס, קוביבה, אום אל-פאחם, יעבד, טייבה, קלנסואה, ביר א-סכה (על יד באקה אל-גרביה), חר'בת מנשיה וח'רבת זלפה (על יד גבעת חיים של ימינו). בטייבה המצרים היוו כשליש מהאוכלוסייה. בכפר קרע כ-50% מהתושבים הם ממוצא מצרי.
מאות משפחות התיישבו בוואדי ערה, בכפרים ערה, ערערה. בכפר קרע כ-50% מהתושבים היו ממוצא מצרי. המצרים התיישבו גם בכפר קאסם. הייתה גם התיישבות מצרית בשכם ובשומרון הצפוני בעיקר של עריקים. מצרים התיישבו גם בעמק בית שאן, עמק החולה ועמק הירדן, ביהודה ובהר חברון. איברהים פחה הרג בדווים רבים שהשתתפו ב"מרד הפלאחים" שפרץ נגד השלטון המצרי ב-1834 ובאזורי הנדידה שלהם בהם האוכלוסייה נידלדלה התיישבו מצרים. המצרים יסדו את הכפר מצר, ששמו מעיד על מוצא מייסדיו, בגליל התחתון, דרומית- מזרחית לנצרת.
האלג'ירים - ההגירה מאלג'יר לארץ בתקופה העות'מאנית התקיימה בין 1847 ל-1920. המהגרים הגיעו לארץ בארבעה גלים. הגל הראשון מנה כ-560 מהגרים שהגיעו לדמשק ב-1847 וקבוצה נוספת שהגיעה ב-1853. לא נמסרו נתונים על גודלה. ב-1855 הועברו חלק מהמהגרים ע"י השלטון העות'מאני לסנג'ק עכו, אזור הגליל. הגל השני הגיע בין 1860 ל-1883 ומנה 3,700 נפש. הם התיישבו בנפת טבריה וצפת. ב-1881 חיו בארץ על-פי דיווח של הקונסול הצרפתי בדמשק 6,800 אלג'יראים בסנג'ק עכו. מספרם כמעט הכפיל עצמו ב-11 שנים. הגל השלישי הגיע לארץ בין 1883 ל-1900 ומנה בסיומו כ-500 נפש. הם התיישבו על יד שפרעם ובנפת חיפה. הגל הרביעי הגיע בין 1900 ל-1920 והתיישב ברובו בסוריה. רק מעטים התיישבו בארץ.
המהגרים האלג'ראים קיבלו קרקעות מהשלטון העות'מאני והתיישבו ב-11 כפרים. 5 כפרים בנפת צפת. חלק מהמהגרים השתקעו בצפת. יש חילוקי דעות לגבי מספר האלג'ראים שהתיישבו בצפת. איש המיסיון הסקוטי בצפת דיווח שהם היוו 505 מהמוסלמים בעיר שמספרם היה 3,000. 5 כפרים נוספים הוקמו בנפת טבריה ו-2 בנפת חיפה. לא כל האלג'יראים שהגיעו לארץ נשארו בה. על-פי מפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1922 נותרו בארץ 2,216 אלג'יראים בכפרים דישום,מארוס,עמוקה,חוסינייה,תליל, סבת, מעד'ר, שעארה, הושה, כסאיר וכפר ליד קדס.
הבוסניים - הבוסניים הם מוסלמים ממוצא סלבי. לאחר קונגרס וינה ב-1878 בו הוחלט על צירוף בוסניה והרצגובינה לאימפריה האוסטרו- הונגרית החליטו בוסניים מוסלמים שחששו לחיות תחת שלטון נוצרי להגר בהמוניהם לאימפריה העות'מאנית. חלק מהמהגרים התיישבו בארץ. כ-100 משפחות התיישבו בשרון הצפוני בחורבות סופסאפי וחדידון וכ-40 משפחות התיישבו בכפר יאנון בשומרון. בסה"כ הגיעו כ-840 נפש על-פי חישוב של שש נפשות למשפחה. הבוסנים בשני הכפרים סבלו מידי הבדווים ועברו לקיסריה שהייתה מוקפת חומה. הם הפכו את קיסריה בעידוד השלטון העות'מאני למרכז שלטוני של הנאחיה (תת- נאפה ) והתגורר בה הממונה העות'מאני על הנאחיה. הבוסנים גם הקימו חוות בדרום הכרמל.
הסודאנים - חיילים סודאנים בצבאו של איברהים פחה השתתפו בכיבוש הארץ ב-1831. לאחר תבוסת הצבא המצרי וסיום השלטון המצרי בארץ נותרו החיילים בארץ ו-80 משפחות שכללו 480 נפשות שהיתלוו לצבא התיישבו בביצות כברה בכפר ג'סר א- זרקא.
שבט הזועביה - על-פי מסורת בקרב בני שבט הזועבייה, הם היגרו מעירק לפני כ-500 שנה לאירביד בעבה"י המזרחי. פרופ' זאב וילנאי טען במחקרו שהזועבים, שישבו באזור אירביד בעבר הירדן המזרחי, הוזמנו ב-1873 ע"י השלטון העות'מאני להתיישב בארץ. הם קיבלו אדמות והתיישבו במספר יישובים בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. שבט הזועביה פרוש על פני שטחים נירחבים. הכפרים הזועביים הם: דחי, סולאם(ש/ונם היהודית), נין(נעים היהודית) ומצר במועצה האזורית בוסתן אל-מארג'. טמרה, טייבה(עופרה היהודית) ונאעורה (אנחרת בנחלת יששכר) במועצה האזורית גלבוע. ימה, מרג'ה ואיבתאן באזור השרון. המנהיגות מתגוררת בנצרת.
מהגרים מחצי האי ערב - החוקר שלמה אריה בן אלקנה מצא ב-1943 900 משפחות באום- אל-פאחם שסיפרו לו שמוצאן מחצי האי ערב. חלק מהמשפחות הגיעו במאות ה-17 וה-18 אבל חלק הגיעו במאה ה-19. חלק הגיעו מאזור חיג'אז וחלק מדרום חצי האי ערב, מתימן.
חלק מהמהגרים התבוללו וניטמעו באוכלוסייה הערבית. הצ'רקסים והדרוזים שמרו על התבדלותם. מכל ההגירות ההגירה המצרית הייתה המשמעותית ביותר והיא התבוללה וניטמעה לחלוטין באוכלוסייה הערבית.
