התופעה מוכרת: סטודנטים ואנשי רוח צעירים מזדהים עם אוכלוסיות סובלות בעולם. לעיתים אלו רק התבטאויות או הפגנות, ולעיתים פעילות ממש באיזור המצוקה. כך התנדבו אלפי שוחרי חופש למלחמת האזרחים בספרד, או לאזורי אסון ורעב בעולם השלישי. בדרך כלל זה עובר להם כאשר הם מתבגרים ומתברגנים ואז נותרים מהם כמה צעירים נצחיים שאליהם מצטרף דור חדש ורענן.
במסגרת גל ההומניזם הזה, מזדהים צעירים במערב עם העם הפלשתיני הנדכא והסובל. קשה לכעוס עליהם, כל עוד מניעיהם טהורים והם מאמינים בתמימותם כי הם יביאו לעולם טוב יותר. הבעיה היא שאותם צעירים נאיביים חשופים לתעמולה חד-צדדית, ואינם מצויים בעובדות.
אם תשאל אינטלקטואל מצוי למהות הסיכסוך באיזור, הוא יסביר כי ישראל כבשה את מדינת פלשתין ב-48' וב-67' ומאז נתון העם הפלשתיני (השארית שלא הושמדה או גורשה לגלות), לכיבוש מדכא. עם זה מנהל מאז מלחמת שחרור לגיטימית, כמו עמים משועבדים אחרים בהיסטוריה.
עבור צעיר כזה, הדברים הם תמיד בשחור-לבן, והוא לא יטרח ללמוד את העובדות על בוריין, בכדי לא לערער את ביטחונו בצידקת הדרך. לפיכך לא יתעניין בעובדה כי הסיכסוך החל לפני למעלה מ-80 שנה, וכי מטרות המנהיגים הערביים לא היו מעולם החזרת העצמאות והדמוקרטיה לעמם (הם מעולם לא ידעו מהי עצמאות או דמוקרטיה), אלא השמדת העם היהודי בארצו. למרבה הצער, מצטרפים גורמים ישראלים למסע התעמולה הערבי ונותנים לו עידוד.
על ישראל לקיים פעילות הסברה נמרצת בעולם כדי לאזן את התעמולה המסלפת.