בעקבות המשך פעילות הטרור וירי הרקטות נתבשרנו כי צה"ל נערך לפעולה קרקעית רבת היקף ברצועת עזה, במקביל להינתקות. במסגרת ההכנות נאספו אלפי חיילים וכוחות שריון בכוננות לביצוע המשימה.
לפני יותר מעשרים שנה היו אלה אבותיהם של חיילים אלו שנערכו למשימה דומה בלבנון. הדמיון בין שני המצבים הללו רב מאוד, וגם השחקן הראשי בשני המקרים היה אריאל שרון. אז בתוקף תפקידו כשר ביטחון, והיום כראש ממשלה.
מבחינה ביטחונית המצב היה דומה: מעבר לגבול הלבנון היו פרוסים ארגוני טרור פלשתינים שביצעו פעולות טרור בתוך שטח ישראל, בנו מערך של תותחים ורקטות שהופעלו לעבר האוכלוסיה האזרחית. הנימוק הרשמי היה הרחקת איום הרקטות והתותחים מעבר לטווח 40 ק"מ. הכוונה הסמויה (אחת מיני רבות) הייתה לחסל את תשתית הטרור הפלשתיני בלבנון, להחזיר לה את עצמאותה, ובמקביל להחזרת הריבונות ללבנון להשיג שיתוף פעולה עם המיעוט הנוצרי ולשקם את המערכת השלטונית שקרסה במהלך מלחמת האזרחים.
לכאורה, לזמן קצר הושגו היעדים. נבחר נשיא אוהד, סוריה שהייתה שחקן מפתח במדינה גורשה ממרבית השטח וכן מרבית ארגוני הטרור. אולם תוך זמן קצר נהפכה הקערה. הנשיא ה"טוב" עלה בסערה השמיימה, הפלנגות הנוצריות שסמלו את הנרדפים והצודקים התגלו כרוצחים מוכשרים לא פחות מיריביהם וסיבכו אותנו ברציחות מזוויעות שנעשו לכאורה בחסותנו. במקום ארגוני הטרור הפלשתינים קמו ארגונים חדשים רצחניים לא פחות. והפרשה הסתיימה במנוסה מחפירה.
יש קווי דמיון לא מעטים עם התסריט הנוכחי. מצב המאופיין על-ידי שפע של ארגוני טרור רצחניים, פעולות טרור מעבר לגדר, ירי רקטות ומרגמות ואשליה לפרוק הטרוריסטים מנשקם והמלכה של שליט נאור. כנראה כלקח מן העבר, הפעם הולכים בשיטת ה"אבו". יש מחסנית שלמה של "אבואים". עם הסתלקותו של האחד יש אבו חדש "פרטנר" להסדר.
הראשון בסדרה הידוע בכינוי "אבו עמר" ידוע גם בתואר "היכול ואינו רוצה". משהלך בדרך כל הארץ נמצא לו מחליף הידוע בתואר: "הרוצה ואינו יכול" וגם בשמו "אבו מאזן". משום מה נמנעים בדרך כלל לציין את תואר הדוקטור אותו רכש באמונה משכבר הימים אולי משום שהתזה שלו עסקה בנושא הכחשת השואה. כלפי האבו הנוכחי החלט לנהוג בצורה אדיבה יותר: גירוש כל היהודים מנחלתו, ומכיוון שאינו יכול להילחם בטרור (אף על-פי שכלל לא ניסה) יעשה עמו חסד וחיילי צהל הם שילחמו עבורו בטרור ולאחר הצלחה במשימה, יגישו לו את רצועת עזה על מגש של כסף נקיה הן מיהודים והן מטרור.
מגש הכסף הם חיילי צה"ל הנדרשים למסירות נפש רבה לביצוע שתי המשימות. כאן אנו נאלצים להתמודד עם בעיה נוספת שלא הייתה קימת בימי מלחמת לבנון וענינה נושא הכיבוש. חבל עזה מגדר משום מה כ-"חבל ארץ כבוש" ותושביו הפלשתינים כ"נאנקים תחת עול הכיבוש". לדעתי מדובר בפעם הראשונה בהיסטוריה בה עם השולט באופן מלא בחבל ארץ, יש לו פרלמנט, ממשלה, נשיא, צבא, משטרה, ארגוני בריאות וצדקה ואף ארגוני טרור רשמיים משלו ועדיין נחשב ככבוש. למרות שאינני בקיא בתחום המשפטי ונראה לי יותר שמדובר בפסיקה המיועדת לישראל בלבד, הרי שלהדיוט משפטי כמוני ההגדרה כנוגדת את ההיגיון.
השאלה הנשאלת היא: אם מדובר בשטח כבוש, הכיצד יש צורך לכבוש אותו מחדש לצורך לחימה בטרור? אי אפשר להימנע מן המסקנה שמצב הכיבוש המוזר הזה הוא יותר מצב נפשי מאשר מהות צבאית או פוליטית. השאלה אינה בתחום הפילוסופי בלבד, מכיוון שאם מדובר בשטח כבוש כל פעולה צבאית אינה אלא פעולת שיטור ואי לכך אין חלים עליה דיני המלחמה הרגילים. יש להימנע מפגיעה בחפים מפשע, יש לאסור את הפושע בכבודו ועצמו לאחר שהקריאו את זכויותיו.
לא בא בחשבון להסתייע בארטילריה או בהפצצה מן האויר. מדובר בצבא הראשון בעולם שבו מפקד גדוד תותחנים (שהחליף אותי בשעתו בפיקוד על הגדוד) נהרג בפעולה רגלית. במצב הנוכחי לאחר שניתנה לארגוני הטרור שהות מספקת להתארגנות, אין ספק שכל השבילים והדרכים הצרות בין הבניינים רוויות במוקשים ומטענים. צריך גם לזכור שלא מדובר בארגון זעיר של חמושים, אלא בעשרות אלפים, החמושים בנשק אוטומטי ונשק נגד טנקים, במספר כולל שאינו נופל מבחינה מספרית מהכוח הצהלי הסדיר.
לשלוח צבא לכבוש שטח עירוני בתנאים אלה ללא סיוע ארטילרי ואוירי הוא מעשה חמור ומסוכן. גם הפעולה הצבאית ותהא המוצלחת ביותר אינה יכולה להביא לחיסול הטרור. אפשר למתן את הטרור כל זמן שהכוחות ישהו בשטח. שהייה כזו מסוכנת לכוחות ונזקה רב מתועלתה. יתר על כן יש לפלשתינים אינטרס למשוך את צה"ל לעומק שטחם ככל האפשר. דבר זה תורם לתדמיתם כגוף הנמצא תחת כיבוש, יאפשר להם לגרום לאבדות כבדות ולזכות לאהדת העולם שכן אומללותם היא אומנותם ולא יוותרו עליה בכל מחיר שבעולם. אין להם כל עניין לשפר את איכות חייהם של התושבים אלא להפך.
לאור האופי הריטואל של התהליך החוזר על עצמו ללא תכלית משך כמה דורות שבו מיעדים לצבא את תפקיד השריף במערבון, המגיע לעיירה, פוגע בשודד ומחזיר לתושבי העיירה השלווים בדרך כלל את זכויותיהם ושלוות הנפש, עלינו להשלים עם העובדה שאיננו יכולים לבצע טרפיה לנפש הבעייתית של הפלשתינים. עלינו להשתחרר מהתסמונת הוירטואלית של הכיבוש ולהכיר בעובדה שאנחנו במלחמה ולהשתמש בכלי מלחמה מקובלים.
כמו כן עלינו לשקם את ההבנה שהאחריות הראשונית שלנו היא כלפי אזרחי וחיילי המדינה. מבחינה צבאית המשמעות היא: כנגד אש תלולת מסלול, הנורית על אזרחינו וחיילינו, עלינו לנצל את העדיפות שלנו בארטילריה וכוח אוירי תוך מתן התראה מספקת לתושבים ה"חפים מפשע" למצוא מחסה או להתנתק.
מי שמאמלל אותם למעשה הם לא ה"כובשים" הישראלים אלא בני עמם ואין זה מענייננו לרפאם מתחלואיהם. במקום לרכז טנקים כאיום כנגד טרור, פריסת כמה גדודי ארטילריה כאיום תהיה הרבה יותר אפקטיבית.