האם מותר לאזרח להביע תמיכה בכל רעיון, תוכנית, או דעה לגיטימית? התשובה היא-כן! האם מותר לנבחר ציבור, להביע תמיכה בכל רעיון, תוכנית, או דעה לגיטימית? התשובה היא - חד-משמעית, לא!!
דוגמא: נבחר ציבור מטעם שינוי, אסור לו לעמוד על במה, או לשבת מול מראיין באולפן טלוויזיה, ולומר "אנחנו צריכים לתמוך בהשתמטותם של חרדים משירות צבאי, ובחוק האוסר אכילת חמץ בפסח". יעז? התקשורת תשפד אותו, והעויינות שיחוש מחבריו, תיתן לו תחושה של דג, שמפרפר על חול. בצדק! מבחוץ, מותר לו. מתוך שינוי, לא(!), יען כי הוא מייצג ציבור שהכניס אותו לכנסת כדי שיאבק למענם(!!!) בכפיה הדתית.
עוד דוגמא. ח"כ מטעם מר"צ, אסור לו לומר בראיון "הגעתי למסקנה שארץ-ישראל כולה שלנו, וחובתנו ההיסטורית היא להקים התנחלויות חדשות, ולעבות את אלה הקיימות". עבר מטמורפוזה מדינית? מותר לו. רק לפני זה, שיניח את המנדט שקיבל מאזרחים התומכים בפינוי התנחלויות. מבחוץ - שיגיד מה שהוא רוצה.
ניבחר ציבור שמפיץ מסרים ורעיונות, של מפלגות יריבות, והנוגדים את המצע עליו הגיע לכנסת, הוא שרלטן. התנהגות כזו - לתשומת ליבכם "שוחרי הדמוקרטיה" - מחזקת את חוסר האמון של האזרחים, כלפי הנבחרים, ומסבירה את מיקומם האחרון של הפוליטיקאים, בכל סיקרי האמינות שנעשו בשנים האחרונות. במילים פשוטות, מדובר בהתנהגות המבזה את הדמוקרטיה.
"כבר לפני ארבע שנים", אמר מ"מ ראש הממשלה השר אולמרט במסיבת עיתונאים, "העליתי את רעיון ההינתקות, בפני ראשי המתנחלים" (y-net 15/2/05).
שתי שאלות: מדוע הסתיר את דעותיו מחברי מרכז המפלגה בטרם הבחירות לרשימת הליכוד לכנסת? והכיצד זה הציג את עצמו לבחירה במפלגה שמצעה שלל את רעיונותיו?
מבחינה אידיאולוגית, אולמרט (ולא רק הוא) צריך להימנות על מפלגה אחרת שמשקפת את דעותיו החדשות. יש משהו מקומם בעובדה שהוא מפיץ רעיונות של שמאל, מתוך מפלגה ימנית.
"תוכנית ההינתקות איננה סוף פסוק", הוא אומר, "לאחר שנפנה את הראשונות, נאלץ לפנות עוד עשרות ישובים". מחוץ לליכוד - דעה לגיטימית. בתוך הליכוד- לא!
ואם חלק מחבריו למפלגה, תומכים בתוכניתו של מצנע כמי שכפאם שד, הרי שאולמרט, עושה זאת עם תחושת שליחות האופיינית למיסיונרים. עליו אפשר וצריך לומר שהוא "התפלח" לכנסת כנוסע סמוי בספינה הליכודית. ורק בלב ים, הוא ומיטיבו חשפו את עצמם אידיאולוגית. זעמם של בעלי הספינה לא עושה עליהם שום רושם. הם חדורי נחישות להעביר אותה דרך קרחון, למרכז האידיאולוגיה היריבה.
דומה ששכחנו: פוליטיקאי במדינה דמוקרטית, אמור לייצג את ציבור שולחיו ולשאוב את כוחו מתמיכת אזרחים. אל תטעו: הכוח של מר אולמרט - כולו שרון. אם הוא הטלפון הסלולרי, הרי ששרון ובנו, הם הבטרייה והמטען שלו. בלעדיהם, הוא יאלם ויעלם.
שר התמ"ת יודע: הקריירה הפוליטית שלו במפלגתו הגיעה לקיצה. האיש שהצהיר על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה, אין לו סיכוי להיבחר (ברשימת הליכוד) לכנסת.
ולכן הוא הולך בדרכם של חבריו הנסיכים מילוא ומרידור. גם הם לפניו ביקשו להתחמם לאורו הקריר של השמאל. הסוף ידוע - זחילתם, לא ממש ריגשה את חברי המרכז. מילוא, לא נבחר, ולמרידור, לא היה אומץ לנסות.
אלא שהפצת אידיאולוגיה יריבה לא מספקת אותו. במקביל הוא עסוק בקיעקוע דמותם הציבורית והפוליטית של תותחי מפלגתו. בכל הזדמנות, הוא מזנק לביבים, ובעודו מתפלש בסחי, הוא מזמין את שר האוצר לדו-קרב. ביבי נוהג בחוכמה שלא נעתר לאתגר המפוקפק: "אין לי עניין להתנצח עם מי שעתידו הפוליטי מאחוריו", יגיב לאקונית.
ועל שר החוץ ממפלגתו הוא אמר "סילבן הוא קריקטורה של שר חוץ" (מעריב 23.4.04). ואם זה מה שהוא חושב על סילבן, הרי שעליו אפשר לומר: ניבחר ציבור שמדבר בשם (קרוב ל-) אפס מצביעים, הוא - קריקטורה של דמוקרט.
ומדינה שכלבי השמירה מאפשרים תופעה כמו אולמרט, היא קריקטורה של דמוקרטיה.
