מסע השורשים ממסופוטמיה על תרבויותיה ולשונותיה הקרובות-שונות אל ארץ כנען ולשונה העברית מקראית, הוא תמיד מרתק. פעמים הרבה יוצא השורש ממקומו בשתי אותיות - ומגיע בשלש, במובן אחד - ומגיע ביותר, יוצא לבדו -ובדרך מזדווג לו חבר והם דבקים גם במשמעם.
כזאת קרה אולי לשורשים ממנו נחת הצום הידוע לנו לשפתנו. בקונקורדנציה של הד"ר שלמה מאנדלקרן, שני שורשים שונים עומדים בראש טורי המקורות המקראיים העוסקים בצום. השורש האחד, הוא צ.מ.ת (ת' קמוצה). "כמוהו בארמית, סורית, ערבית וכושית -אתיופית - " מאיר המחבר, ומוסיף " מחברים אותו עם צ.מ.א ו .צ.מ.ת ( תק' אילמת) לפי שגידי הגוף צומתים והוא מצטמק ורע לו". דומה כי השורש התבונן במה שעושה עינוי הנפש לגוף או במה שעושה המענה את נפשו לגופו. הוא ממעט אותו. הוא מצמית את בשרו ואת עורו לעצמותיו, או רצונך, הוא מקריב את בשרו שלו קורבן לרצות בו כוחות עליונים, את אדונו בשמים, את אלוהיו.
עינוי נפש מתחת לשורש זה, מביא מאנדלקרן את הפסוקים העוסקים בצום שצם דוד המלך הנענש על עוון כבשת הרש בחולי עד מות של בנו. "
וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה" (שמואל ב', י"ב, ט"ז-כ"ג) אומר הכתוב על עינוי הנפש של המלך החוט כמעשה של הקרבת קרבן בשרו הוא לריצוי האל הנוקם. יכול היה מאנדלקרן לרשום את הפסוק ואת הבאים אחריו באותו מעשה תחת השורש האחר שהוא מביא, צ.ו.ם שתחתיו מופיעים פסוקים כגון "
ברְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן "(תהלים ק"ט, כ"ד) הזהה זהות מוחלטת עם הפועל המופיע תחת השורש צ.מ.ת, ולא עוד אלא שהפסוק מפורש באורח מובהק בדימוי של התמעטות הבשר וחולשת הגוף הכחוש עד כדי כישלון ברכיים, התמוטטות. הדבר מתמיה ביותר מפני שבשמואל הצום הוא קרבן ריצוי, ובתהלים איננו אלא תפילה, תחינה על הטבת גורלו של המאמין הנפגע מייחס של הרשעים הכופרים. ממד הקרבן נעדר במוחלט, ואף על-פי כן שני פסוקים זהים תחת שורשים שונים. דבר זה טעון בירור כדי לגאול את הברירה המאנדלקרנית ממד האקראי.
מתחת לדורש צ.ו.ם מביא מאנדלקרן שני 'צומות' שונים. האחד הוא בחינת
כינוס עצרת תפילה וזעקה ממנו גם נולד צום התשיעי, צום תשעה באב, שאיננו נמנה עם יום עינויי הנפש הכתובים בתורה כגון יום הכפורים וביותר יום הכפורים של יובל, ובו המאפיין המוביל של העצרת לא היה ההימנעות מאכילה ומשתייה אלא התפילה והקריאה בתורה ומאפיינים אלה נקראו צום. "
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת-דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יְהוָה בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יה' הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל-הָעָם" ( ירמיהו ל"ו, ט',י'). עצרת זאת היא ראשיתו של התהליך המואץ בו קנה אירוע חד-פעמי מקומו בלוח העברי כאחד מן הימים היותר נחשבים לדורות. כבר הנביאים, מדברים על "
כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" ( זכריה ח', י"ט). הבית חרב בשנת 586 לפני הספירה למנינם . זכריה התנבא בימי שיבת ציון . הבית השני הוקם בשנת 516 שנה לפני הספירה. זכריה מתנבא בתקופה שיבת ציון וכבר בימיו, יום שנקרא כיום עצרה וצום, נכנס לדברי ימי ישראל כ'צום החמישי'. בשולי הדיון הלשוני על הצום אין מנוס מהשתאות על עוצמת כוח סמכותם ושיעור מרחק ראייתם עד אופקי המחר של קברניטי ישראל באותם דורות לעגן בהיסטוריה את הממד הדתי-לאומי של טלטלות קיומיות. שבעים שנה אחר החורבן יש 'צום חמישי' והשולחן ערוך מלא אותו לדורות והכל מסבים סביבו. מה יש שבעים שנה אחר השואה? שבעים שנה אחר "בארץ ישראל קם העם היהודי"?...
אבל גדול עצרות התפילה הקרואות לזעזע שמים ולבקש על נפש העם בעתות צרה היו עצרות שלא חסרו גם בכי גם מספד גם עינויי נפש. בנבואתו האפוקליפטית של הנביא יואל הקורא לעכב ולמנוע בתפילה את בואו של "
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל-הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן-הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד-שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (יואל ב', ב') הוא קורא לאומה לשוב בתשובה שלימה מן הרעות אשר מביאות באורח בלתי נמנע לחורבן, "
וְגַם-עַתָּה נְאֻם-יה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (שם,י"ב-י"ג).
הצום במובן של הימנעות מאכילה ומשתיה אינו מנוי כאן, מנויים הבכי, המספד, הקריעה, ואלה נקראים צום. גם באיגרת אסתר ומרדכי הקוראת ליהודים לקיים את ימי הפורים מזוהה הצום בזעקה שזעקו יהודי פרס ומדי במשך כל ימי הגזירה, "
וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד',ג') ותענית אסתר שצמה שלושה ימים אינה בהכרח זו האמורה, אלא אמורות עצרות האבל והזעקה "
לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם וְעַל-זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר ט',ל"א).
תחת שורש צ.ו.ם מנויים גם פסוקים שאינם מדברים בצום כבעצרת קרואה לתפילה אלא כעינוי נפש, מבלי שברור מתוכם אם עינוי הנפש האמור הוא בצום של הימנעות מאכילה ושתייה. בתהלים ס"ט אומר המשורר "
הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. .. מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי... וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי. וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי..." (פסוקים ב',י') לא שהוא בוכה בשעה שהוא בוכה, אלא הבכייה היא מענה את הנפש, היא עצמה הצום. המשמע הזה המתנתק מייסורי הגוף ברעב ובצמא מקבל ביטוי סוחף בישעיה המייסר את העם על קיומו המרוקן של צום עצרות פומבי עד שאין בו ממד של צום-תפילה כלל "
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה?" הבכי והמספד כמצוות אנשים מלומדה, השק והאפר כמנהג מוחצן, ההכנעה כביכול לפני האלוהים שאין שומעים בקולו ולא הולכים בדרכיו, אינם צום, אף על י שהם קרויים צום. ומה הוא צום? "
הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיה נ"ח ה'-ז') .הפשטת הצום ממושג העינוי בכלל, לא רק מעינוי הגוף ובוודאי לא מעינויי הרעב והצמא, והלבשת המושג צום במעטה של התביעה המוסרית האוניברסאלית כמבטאת את רצונו של אלוהי היהודים, הוא יותר מזעם נבואי על ריקון המצוות מתכליתן. הוא ביטוי לתפיסת עולם האומרת כי
הטוב הוא האמין בתפילות האדם לטוב. היושרה - הדרך היחידה להתפלל להשלטת יושרה בעולם.
הקרבת קורבן נשוב עתה לדוד ולשורש צ.מ.ת (ת' קמוצה). הקטע כולו מדבר אך ורק בצום במובן של הימנעות מאכילה. הימנעות זאת היא הצום, והצום הוא הקרבת גופך ממש לשם קרבן הקורא לאלוהים לשוב בו מזעמו ולחסוך את הילד לאביו. נרשום בכאן את הקטע כולו, "
וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ, עָלָיו, לַהֲקִימוֹ, מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה. וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-ה', וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי" (שמואל ב', י"ב, ט"ז-כ"ג). אין כאן מובנים שאולים לצום לבד מן המובן של הימנעות מאכילה כאקט של הקרבת קרבן התובע רחמים. המילים הקרות מרגש, החודרות כלהב, הטרגיות כפלדה של דוד קובעות לעולם את משמעו של המושג צום והן חודרות לפועל צ.ו.ם שמשמעו עצרת תפילה, מספד, אבל, וכובשות אותו עד לימינו, ושפתנו מייחדת את התיבה 'צום' להימנעות מאכילה ומשתייה ואינה זוכרת תמיד כי יצאה לדרך תחת דיגלו של שורש נפרד.
ואיך מבדילים? עיון מדוקדק בפסוקים הרשומים בטור פועל צ.מ.ת ( ת' קמוצה) ובמה הם נבדלים מן הפסוקים בטור פועל צ.ו.ם, חושף עובדה מרתקת.
בטור צ.ו.ם אין אף פועל. צום הוא רק שם. כל פועל, כגון צמתי, וכגון צמנו, כגון אצום, כגון צומו, הוא בטור שורש צ..מ.ת. ( ת' קמוצה) הדבר מתעתע. מי שאומר 'קמתי' משורש ק.ו.ם סבור כי הוא אומר 'צמתי' משורש צ.ו.ם, ולא היא. השורש צ.ו.ם נקי מפעלים. קשה עד למאוד לדרוש כניעה זאת לעובדות מלשוננו היום, אבל עובדה היא. אף על-פי ששני הפעלים שיצאו ממסופוטמיה נפרדים נפגשו וטענו כל אחד מהם את פירושו שלו לתוך פירוש זולתו, ביסודם הם שונים.
אי-אפשר לצום את צומו של ישעיה. איך צמים את פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ?... סוד הוא, והלשון משמרת אותו וחדה חידות לפותריהן.
