ככל שנוקף הזמן כך גדלה אי-הוודאות לגבי גורלה של גופת עדן נתן-זאדה, נדמה כי אין פיסת אדמה המוכנה להכיל את טומאתה. בזמן כתיבת דברים אלו שכן גופו במקררי המכון לרפואה משפטית, ב"הקפאה". זאדה, כמובן, מגלם את החטא הנורא נגד כל מוסד אפשרי כמעט, כחייל בצה"ל הפושע נגד אוכלוסיה אזרחית – ישראלית, עובדה פשוטה שחמקה מתפישתו, שכן זאדה יצא "להרוג ערבים" באשר הם ערבים, ללא כל הבחנה ומתוך אידיאולוגיה כהניסטית.
חטא נוסף כלפי הגוף המיסטי [בתודעה הישראלית] המוכר "צה"ל" – זאדה ערק, פשט מדיו ויצא נגד המערכת הצבאית, אך שב אליה, סמלית לפחות, כאשר לבש מדיו חגר נשקו ויצא לקטל.
עבור מערכת הממשל זאדה הוא הסיוט הגדול ביותר שיכול היה להופיע על פני המפה הפוליטית, במיוחד במועד כה קרוב לפרויקט "ההינתקות": הנה לפנינו חייל דתי, המדגים אפשרות "משיחיסטית", מרי הקורא תיגר בכול, חמקמק בתכונותיו, שכן ברצונו הוא חלק בחברה (לבישת המדים) ורגע אחד הוא "טרוריסט" (הרצח עצמו של אזרחים ישראלים).
מה עושים עם עדן? למי הוא שייך? איזה רצון הוא ממלא? שאלות אלה בוודאי יעסיקו מוחות ביטחוניים בעתיד הקרוב.
לאחר שהספיק לבצע את פרשנותו לצו האלוהים השתלטו עליו מספר שוטרים וכבלוהו באזיקים, ההמון מחוץ לאוטובוס ביקש צדק, לכלות את זעמו ברוצח. וכך, כבול, מצא זאדה את מותו הגופני וזכה להפוך לסוג של "קדוש מעונה". מבלי משים סיפקו לו כוחות השיטור את הסימבוליקה האידיאלית להפוך לכזה, חוסר יכולתם להגן עליו. לפי החדשות האחרונות מתגבשת תביעה של הוריו נגד משרד הביטחון.
עתה החלה הבהלה שאחרי: אלוף הפיקוד הוציא צו איסור קבורה מיוחד בשטחי יהודה ושומרון, אלטרנטיבות שונות לקבורה דחוהו מכל וכל, על טכס צבאי אין כלל מה לדבר. מה שמדאיג בכל ההמולה סביב גופת נתן-זאדה הוא שעדיין אינה מתחת לאדמה. בכך היא צוברת כוחות מאגיים, ומאיימת לכלות ב"טומאתה" דבר מה יותר שורשי מאדמה.
