טרור נגד אזרחים חפים מפשע, הוא אסור, הוא אסור, הוא אסור. המחבל היהודי, עדן נתנזאדה, שרצח בדם קר חפים מפשע, באוטובוס נוסעים בשפרעם, דרדר את הקולקטיב היהודי, לרגע של שפל מאוד מבייש. על הלינץ' שעשו בחייל המחבל, בזמן שהיה כפות באזיקים, ועל המחדל של השוטרים שהיו חייבים לשמור עליו, נדבר בפעם אחרת.
אחרי שהתביישנו, שמענו והצטרפנו לגינוי מקיר לקיר, נשארנו עם השאלה - מה הלאה? איך ממשיכים ביחד? אנו חיים למרגלות הר געש פעיל, שמדי פעם מתפרץ ושוטף אותנו בלבה רותחת. מה עושים? כיצד פותרים את הבעיות בין היהודים לפלשתינים אזרחי ישראל?
שימו לב להודעה ששחרר לעיתונות עבד ענבתאווי (הישראלי) דובר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל: "אנו חשים כמי שנמצאים בסכנה קיומית. נגן על עצמנו וקיומנו הקולקטיבי. כל האופציות פתוחות, ביניהן גם האינתיפאדה" (y-net 6/8/05). אינתיפאדה? ערביי ישראל? עוד פעם? (איפה את זהבה גלאון כשצריכים אותך?)
במזרח-התיכון, חוסר היכולת לראות את המציאות כמות שהיא, כמוה כישיבה על כורסה, כשמתחתיה פצצה מתקתקת. ו(רוב)אלה שתפקידם לפכוח את עיני הציבור - המרושתים בתקשורת, באקדמיה, ובעיקר בפוליטיקה- מפיצים חלומות וורודים. שוב ושוב מסתבר, שבני אדם מעדיפים "לקנות" את אשליית השמיים הבהירים, ולא מציאות של שמיים קודרים. ובינתיים, הפנאטים משני הצדדים, רוקדים את מחול החרבות, באמצעו של מעגל דמים. כפיים חברים, כפיים.
עד מתי? והתשובה, תתפלאו - לא מסובכת. זה אנחנו שמסבכים עניינים.
זוגות שהתגרשו מכירים את זה: מגורים משותפים של שניים שמתקוטטים בלי הרף, הם מתכון בטוח לצרות. עדיף להיפרד, לפני שניקרא בעיתונים על "רצח ידוע מראש". וכמו בריטואל קבוע, נשמע פרשנים לענייני משטרה/רווחה, שיגידו "הכתובת הייתה רשומה על הקיר". רבים מהזוגות שנפרדו בטרם תגיע איבתם לנקודת רתיחה, ידווחו: "אחרי שנפרדנו, היחסים השתפרו".
וזהו בדיוק מה שמציע אביגדור ליברמן. אין מחלוקת על העובדה ש-"ניסינו, וזה לא הלך". ועוד לפני שאזכה לראות בזעמם של הנאורים, הצבועים והמתחסדים אדגיש - הצעתו של ליברמן, לא מתייחסת לכל הערבים. ישנם רבים מביניהם, שהיו רוצים ויכולים להשתלב בחברה הישראלית, כשווים לכל דבר, ואפילו למלא תפקיד חיובי במציאת פיתרון בינינו לבין אחיהם הפלשתינים.
אין טעם להכחיש: רבים מקרב ערביי ישראל עוינים את מדינתם, שונאים את הדגל וההמנון, ואפילו תומכים בארגוני הטרור. מיעוטם לקחו בו חלק. ביום העצמאות, בזמן שהיהודים מניפים בגאווה את דגל המדינה, יניפו (חלק מ-)ערביי ישראל, דגלים שחורים. במו עיני ראיתי. מבחינתם (אני מדגיש- לא כולם), אסור שהשנאה ליהודים תתפוגג, והזעם בגין גזילת אדמותיהם ב-48, ידעך. ולכן, לא יפסיקו לדחוס לתודעתם של הילדים את הנרטיב הפלשתיני.
ובכן, מה שמציע ליברמן הוא, מימוש פשוט, של שתי הסיסמאות מבית היוצר של השמאל הישראלי. הראשונה: "הם שם ואנחנו כאן", והשנייה: "שתי מדינות, לשני עמים". ואם נחזור לרגע לאנלוגיה על הזוג שלא מסתדר, אז, "את שם - ואני כאן", או "שתי דירות, לשני מתקוטטים". רק זה יביא את השקט.
מאחר והזזת בני אדם - אם הם לא יהודים - אסורה, מציע ליברמן להזיז את הגבול. (בהסכם!). עשרים מיליון בני אדם, מצאו במאה הקודמת בסידור הזה את הפיתרון לבעייתם. אום אל-פאחם, טייבה, כפר-קאסם, למדינת פלשתין, ובתמורה נספח את גוש-עציון, אריאל, וגושי התיישבות אחרים. יודגש, כי מר ליברמן, לא הישראלי הראשון להציע את ההצעה הזו. קדם לו, השמאלני, איש מפלגת העבודה ח"כ אפרים סנה.
הצעתו של ליברמן, מאתגרת את הערבים. הם יהיו חייבים להחליט למי נתונה נאמנותם. ירצו להיות נאמנים לישראל, יזכו באותן זכויות (היום הם מקופחים!), בדיוק כמו יהודים. ובאותן חובות כמובן.
לא ירצו לשרת בצה"ל (או שירות לאומי), להישבע אמונים למדינה- אין בעיה. הדרך לאזרחות פלשתינים סלולה בפניהם. ואם לתמצת: אלה הנאמנים למדינת ישראל, יחיו בצד אחד, ואלה שיעדיפו את הנאמנות לפלשתין, בצד השני. אם ביגמיה עם נשים מקובלת אצל ערבים, הרי שביגמיה מדינית, בין שני קולקטיבים עוינים, הוא מתכון בטוח לצרות.
ואלה מבין ערביי ישראל שיראו בהצעתו של ליברמן, הצעה בלתי ראויה, להם אני מציע: צאו לרחובות בהמוניכם והניפו שלטים בשלוש שפות - עברית, ערבית, ואנגלית - ועם מסר אחד בלבד: "רוצים כיבוש"!!!!!!!
