שרון קבע במחקרו שאומנם החל מהמאה ה-9 החלה חדירה של בדווים אבל, החדירה המשמעותית החלה בשלהי השלטון העבאסי, והתעצמה בתקופה הפאטמית (942 - 1071) והסלג'וקית (עם ממוצא טורקי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב-1099).
החדירה של הבדווים לארץ הייתה מדרום וממזרח. "החל מאמצע המאה ה-10 ואילך, ובמיוחד במאה ה-11, קיימת חדירה רצופה של שבטים בדווים לתחומי הארץ, מן הדרום ומן הצפון". זוהי הדעה המקובלת בקרב החוקרים.
תחת שלטון בית עבאס (750 -942) מדיניות ההזנחה נמשכה וכן בעיות הביטחון. מצב הביטחון וההזנחה לא השתנו גם תחת השלטון הפאטמי (942 - 1099). העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות של שבטים בדווים. מדיניות ההזנחה אפשרה חדירת שבטים בדווים שהשתלטו על חלקים מהארץ והפכו לגורם שלטוני.
שני שבטים, בנו הלאל ובנו סלים, פרצו מחצי האי ערב. בנו הלאל ובנו סלים התקדמו מאזור נג'ד בחצי האי ערב לכיוון מדבר סיני ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. בני הלאל ובני סלים חדרו לסיני ומשם למצרים, במאה ה- 10 ולצפון אפריקה במאה ה-11 .
אחד השבטים שבנו הלאל ובנו סלים דחקו היה שבט תיאה (טיא), שהיה השבט הגדול ביותר במרכז סיני. שבט זה, שנדד באזור הנגב ומרכז סיני, התקדם צפונה לאזור נחל קציעות.
מוצאו של שבט טיא היה, אומנם, מדרום חצי האי ערב, אבל חלק מהשבט התמקם מערבית לנהר הפרת. סביב 974 החלה חדירת השבט לארץ מצפון, מהמדבר הסורי. השבט פשט ע"פ אזור העמקים, עמק הירדן ועמק בית שאן, תוך דחיקת רגליהם של התושבים המקומיים.
הבדווים עסקו במעשי שוד לאורך כל התקופה הפאטימית. ראשי שבט טיא, בני ג'ראח, השתלטו, למעשה, על הארץ. הפאטימים ניסו, ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. מאמציהם הביאו למרד גלוי נגד השלטון. בני ג'ראח קבעו את בירתם ברמלה. ב-1013 השתלטו הבדווים על מצרים והמליכו כליף משלהם שישב בקהיר, וב-1024 כבשו את הארץ ושלטו בה חמש שנים, אם כי הארץ עברה מיד ליד לאורך כל התקופה.
בני ג'ראח, מנהיגי השבט הבדווי טיא (טיי), מילאו תפקיד מרכזי במלחמות בארץ והחליפו צד בכל פעם שהאינטרס שלהם הורה להם לעשות כן. לעתים שיתפו פעולה עם הפאטימים ולעתים עם הביזאנטינים.
יהושע פרנקל חילק את חדירת הבדווים לא"י בתקופה הפאטימית, (969 - 1096) ואת פעילות בני ג'ראח בארץ ל-3 שלבים:
שלב א' - 969 - 975 . בני ג'ראח היו חלק מכוח הפשיטה של הקרמטים ( כת שיעית קיצונית), בסוריה, ונהדפו.
שלב ב'- 975 - 1029 . תחילה הם שיתפו פעולה עם השלטון הפאטימי וקיבלו נחלאות באזור רמלה, אבל לאחר מכן התמרדו, בנצלם את חולשת השלטון הפאטימי. ב-1013 הם השתלטו על מצרים, וב-1024 הם כבשו את הארץ ושלטו בה חמש שנים.
שלב ג' - 1029 - 1071 . השלטון הפאטימי הצליח להכות בבני ג'ראח וכוחם נחלש. בארץ נותרו רק בתי אב שהכירו בשלטון הפאטימי, עד בואו של גורם חדש לזירה, השבטים הסלג'וקים, ממוצא תורכמני.
בני ג'ראח היו מסוגלים להשתלט על הארץ בשל חולשת השלטון הפאטימי, שהיה עסוק במאבקים בתוך מצרים ( הפאטמים היו מיעוט בקרב האוכלוסייה הצפון אפריקנית. רוב האוכלוסייה היה סוני בעוד שהפאטימים היו שיעים) ובמלחמות בסוריה וא"י עם הקרמטים, הביזאנטים, שבטים בדווים ומושלים מקומיים שמרדו בשלטון הפאטימי.
שבט טיא ובני ג'ראח קיבלו בין השנים 975 - 1029 אדמות באזור רמלה. מספר בתי אב מבני ג'ראח נותרו באזור רמלה, לאחר שהפאטימים הצליחו לגבור על שבט טיא ומנהיגיו מבני ג'ראח בשורת התנגשויות בין 1029 - 1071.
כתוצאה מחולשת השלטון הפאטימי היו תושבי הארץ מופקרים לפשיטות שוד וביזה והרג ע"י בני ג'ראח. ההשתלטות הבדווית הותירה אחריה הרס וחורבן, לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואובדן הביטחון בדרכים פגע בכלכלה. שרון קבע שלמעשה, הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ. בני ג'ראח פגעו קשה ברקמה היישובית בארץ. הכפרים סבלו לא רק המפשיטות, אלא מהנוהג הבדווי להעלות את עדריהם על השדות המעובדים. רק ערי החוף ניצלו מנחת ידם של הבדווים מאחר שקיבלו הגנה מהצי הפאטימי. בני ג'ראח לא חשבו לטווח ארוך ועסקו בביזה של שיירות הסוחרים והרסו את המסחר. העדר הביטחון בדרכים והפגיעה בכפריים הקשתה על העברת מזון ליישובים העירוניים ומחירי המזון המריאו. א. אשתור תאר במחקר על המצב הסוציו- כלכלי במזרח התיכון את תהליך הצטמקות השטח המעובד והתמעטות האוכלוסייה בארץ.
הפלישה הבדווית ערערה את הביטחון בארץ, משום שהבדווים עסקו במעשי שוד, והפגיעה בחקלאות ובביטחון הסוחרים בדרכים פגעה בכלכלה. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים, או לאזור יהודה ושומרון. הכפריים עברו לערים משום ששם היו מוגנים, יחסית, ע"י חומות העיר.
תוצאה נוספת של הפקרת האוכלוסייה בידי הבדווים הייתה תופעת הגירה מהארץ. הייתה נטישה משמעותית של תושבים את הארץ. ממקורות יהודיים ידוע שבמאה ה- 10 הייתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב. בהעדר נתונים רשמיים, לא ידוע מה היה היקף ההגירה מהארץ.
בין 1071 ל-1089 השתלטו סלג'וקים על הארץ. הסלג'וקים היו שבטים תורכמנים מוסלמים מאסיה המרכזית, ששימשו בהתחלה כשכירי חרב, אבל אח"כ השתלטו על הכליפות הערבית, כולל ארץ ישראל. השושלת הסלג'וקית התפלגה ואחד מבני השושלת כבש את הארץ מידי הפאטימים בשנות ה- 1070. היריבות בין הפאטימים לסלג'וקים לא הייתה רק על השליטה באזור אלא נבעה גם מהעובדה שהפאטימים היו שיעים, בעוד שהסלג'וקים היו סונים.
הסלג'וקים בנו מחדש את רמלה, שהייתה הרוסה, אבל העבירו את בירת המחוז לירושלים. רוב ההיסטוריונים מסכימים ביניהם שתקופה זו הייתה קשה מאוד ללא מוסלמים. ההיסטוריון אריה חורש הגדיר את ימי השלטון הסלג'וקי כ"הימים השחורים ביותר בתולדותינו". מאחר שהסלג'וקים היו שבטים נוודים, כתב פרנקל, הם התחרו עם השבטים הבדווים הערביים על שטחי מרעה ומקורות מים.
הפאטימים מעולם לא השלימו עם הכיבוש הסלג'וקי, וניסו לגרשם. ב-1089 הייתה האימפריה הסלג'וקית במצב של התפוררות והפאטימים חזרו לשלוט בארץ לתקופה קצרה. הצלבנים לא התקשו במיוחד להעביר את הארץ לשלטונם, במסע הצלב הראשון, ב-1099.
לסיכום, הגל השני לא הביא להתיישבות ערבית בהיקף משמעותי. השבטים הבדווים שהשתלטו על הארץ לא עברו ברובם להתיישבות קבע. הארץ נשארה בעלת רוב נוצרי ומיעוט יהודי, שומרוני וערבי.
משה גיל הגדיר את המצב:" הארץ לא היה אפוא במשך כמה דורות מוסלמית, אלא ארץ ששלטו בה מוסלמים". (עמ' 18).
