הבעייה הישראלית-ערבית ומיסוכה 1) הבעייה הישראלית ערבית פשוטה למדי וניתן להמחיש את טיבה הבסיסי בעזרת תרשים אחד פשוט:
[קישור] 2) עם זאת, ניסיונם של היהודים להיאחז בטריטוריה זעירה באיזור, ממוסך (מטושטש, מוסתר, הסחת דעת) על-ידי תאורי הסבל והעושק של הפלשתינים.
מיסוך כזה הינו פשוט ואפקטיבי: תאור מקרוב של סיבלו של עולל אחד, אם אחת או קשיש אחד, מגמד ומשכיח לחלוטין את הפרופורציות הנכונות. ואת האפשרות הפשוטה, שלפי כל תחושה בסיסית של הצדק הטיבעי של כל אדם סביר, הגיוני לחלוטין וצודק מאד הוא הניסיון היהודי לבעלות על טריטוריה ולקניין קרקעי באיזור, תוך ריבונות הלאום היהודי על טריטוריה זעירה זאת
אדמת א"י -מכתב לידיד ערבי
[קישור] כך, מול פרופורציות של מיליוני קמ"ר בבעלות העולם הערבי לעומת 24 אלף קמ"ר לישראל כולל השטחים, אין כל משקל למסירה של כמה מאות קמ"ר באיזור עזה לערבים. ולא עוד, אלא שסביר שהערבים רואים בכך מעין "תחבולת ערמה ציונית" לזכות ביתרונות תעמולתיים באפס מחיר טריטוריאלי, דבר שיעמיק עוד יותר את ההתנגדות והלוחמה הערבית. בדומה, אין כל משקל בהקשר זה ל-6000 קמ"ר שטחי יו"ש (בעירק לבדה יש 250 אלף קמ"ר) ולמסירתם לאויב. דומה שמסירת שטחים זעירים לאויב החולש על מיליוני קמ"ר, רק תגביר את הרצון הערבי לעקור את "הישות הציונית הזעירה אך החצופה" מלב האיזור הערבי הענק.
3) הימין הפוליטי, הוא הנוקט בישראל בעמדה הפשוטה וההגיונית בנושא, גישת השכל הישר, המסתברת על-פי כל היגיון סביר של אדם שגישתו לא עוותה בנוורוזות כאלה ואחרות, והגולש עקב הנוורוזה לפילפול אין סופי ובצורה רקורסיבית.
אכן, דומה שמשהו מהגורל היהודי, שיצר במשך 1900 שנות גלות השפלות וביזויים שחוללו בחלקים באוכלוסיה עוותים נפשיים (כפי שראו נכוחה ד"ר מקס נורדאו, פסיכיאטר מאבות הציונות. ביאליק, ברנר ואצ"ג) מכה ביתר שאת בגורמי "שמאל"-מרכז ישראלים, שדווקא אולי עקב הליקוי הנוורוטי, הם נוטים לגישה פרוטו-פאשיסטית וסמכותנית, אך תוך קורטוב של ערמומיות פתלתלה וחלקלקה של רטוריקת כזב ליברלית.
אלא שגישת הימין הפוליטי הישראלי (ההגיונית והסבירה, כאמור, גישת השכל הישר) מזה 70 שנה, משנות ה-30 ועד ימינו, אינה נחשבת למכובדת ובעלת ערך טעוני. זאת בניגוד למעמד הימין הפוליטי במערב. סיבת הדבר נעוצה בעובדה הפשוטה שהשמאל-מרכז הציוני היה במשך שנות המנדט בן ברית ותכופות משרת נירצע של האימפריאליזם הבריטי באיזור, ובתור כזה סגל את תעמולת הנאצה של האדמיניסטרצייה הבריטית כנגד אירגוני הגרילה של מלחמת השחרור היהודית - "לח"י ואצ''ל.
התעמולה הבריטית היציגה את הגרילה היהודית ולוחמי שחרור ישראל כ"פנאטים, טרוריסטים, חסרי אחריות שלדבריהם אין משקל" (תעמולה זאת של הבריטים היתה סטנדרטית למדי, וננקטה גם כנגד ההתנגדות בהודו ובמקומות אחרים בשנות ה-20 ה-30 וה-40). גישה זאת של ביטול והקלה-בערך יחד עם דימוי טרוריסטי שאומצה על-ידי בעל הברית של האימפריאליזם הבריטי - השמאל-מרכז הציוני, ממשיכה להנקט על-ידי השמאל-מרכז כנגד הימין הציוני עד ימינו. את זה אנו רואים כיום היטב בדימוי הטרוריסטי המודבק לאנשי גוש קטיף ותומכיהם הרבים.
מלחי"ר I אינה מלחמת השחרור
[קישור] 4) כך, מוקד נושא "הסבל הפלשתיני" - והנושא הממסך כאמור את הפרופורציות והשאלות הנכונות בסכסוך הוא "סבל הפליטים". בעייה זאת הונצחה שנים רבות. לערבים לא היתה סיבה לפתור אותה, ואילו הפשיסט הממלכתי בן-גוריון (במידה גדולה ניתן לראותו ככזה) היה אטום וכנראה סכל מדי מכדי לפתור אותה (היו מעשי איוולת נוספים של בן-גוריון: ביומניו כתב כי לא הכין את הישוב למלחמת העצמאות, ו"האנשים אינם יודעים כמה מעט עומד לרשותם במלחמה הזאת". התוצאה: קורבנות ענק - אחוז אחד מכלל הישוב, והתמשכות המלחמה, כשעד ההפוגה הראשונה היו כשלונות גדולים והפסד קרוב). וכך יצר בן-גוריון מתוך סכלות, אטימות ונוקשות פאשיסטית-ממלכתית את פצצת הזמן התעמולתית והממשית המאיימת על אשיות המפעל הציוני כיום.
בן-גוריון יכול היה לפתור בעייה זאת בנקל בתחילת שנות ה-50 ובהמשך שנות ה-50 כשכל שיעורה של בעיית הפליטים היו כ-750 אלף איש. זאת בעזרת גיוס קרנות ומבצע בינ"ל, בפרט מצד קונרד אדנאאואר הקנצלר של מערב גרמנייה ויוזם השילומים לישראל. דומה שהאוונטורה הפאשיסטית-קולוניאליסטית של מלחמת 56 (סיני) היניחה במדה רבה את הגולל על פתרון בעייה זאת. ועדיין ניתן היה גם בהמשך לפעול בנושא אך הדבר מעולם לא נעשה.
מיסוך והסחת דעת בנושא החברה וההגמונייה בישראל כשאנו באים לעסוק בסוגיות בנושא המערך החברתי-כלכלי בישראל בהיבטים של בעיות פוליטיות נוכחיות, הרי ששוב, ליבת הנושא הזה הנראה כסבוך, מורכב ומפותל, אינה סבוכה.
בעיית היסוד כאן במקורה אינה סבוכה - קיטוב בין אליטות והמון מנוכר. וכיום, בדומה לאלג'יריה, הצבא כאן מיועד ונוטל יותר ויותר מקום בשימור המבנה ההגמוני הקיים. כך המבנה ההגמוני בישראל וניכור ההמונים לאוליגארכיה של המאיון העליון (כולל מיליון וחצי מתחת לקו העוני) מחייב אלג'יריזצייה של הצבא. באלג'יר ובמידה מסויימת גם בטורקייה, האוליגארכייה נישענת על כידוני הצבא, מול ההמונים המנוכרים לשילטון. על כן, בדומה לאלג'ירייה, במידה רבה הדמוקרטייה בישראל היא רק למראית עין.
נושא גוש קטיף הינו הזדמנות ראשונית בהיקף כזה לשינוע הצבא לתפקיד "טורקי" ו"אלג'ירי" של שימור המבנה ההגמוני חרף אופוזיצייה רחבה וניכור ההמונים.
בשונה מאלג'יריה אולי, האליטות אינן ליבראליות (חרף מצג) אלא פרוטו-פאשיסטיות וגזעניות.
זאת על-רקע קריסה כלכלית שתגבר ופשיעה כלכלית ענפה. הסאוב הערכי הוא מבנה-על (אקלים רוחני, במקרה זה, שלילי) של ההסתמכות הנירחבת על פשיעה כלכלית, אופי קרטליסטי מבוסס-שילטון של המשק, הזרמת אשראי במעגל סגור לחוגים מצומצים, והצרת יזמות כלכלית.
חד-צדדיות השמאל בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי - פרובוקציה והסחת דעת בשרות ההגמונייה יש המצביעים על כך כי עמדות השמאל בסכסוך הן חד צדדיות ונוטות לטובת הצד הערבי: "השמאל נוקט כאן בנארטיב חד-צדדי".
הנקודה אינה החד-צדדיות של הנארטיב "השמאלי" בנושא הפלשתיני. יש לשים לב כי ה"שמאל" בישראל אינו הומוגני. על מה שמכונה השמאל הישראלי נימנים ליברלים בשרות זכויות האדם (כדוגמת מר גדעון ספירו, אקטיביסט ידוע למדי שראייתו אינה חד-צדדית, אלא מורכבת). ונימנים אנשי אליטות הון פרוטו-פאשיסטיות, כדוגמת מפלגתו של ביילין, שנותנת מקלט ועלה תאנה לפושעי מלחמה ישראלים, שאין להם דבר עם "שמאל". ויש שמאל מרקסיסטי, כדוגמת גוז'נסקי.
הזרם המרכזי במה שמכונה "שמאל" אלה אנשים הנימנים עם חוגים פרוטו-פאשיסטיים, שגישתם אקלקטית. ברגע נתון הם יהיו "פטריוטים וביטחוניסטים" ובמשנהו - חד-צדדים ברטוריקה של אמוץ הנארטיב הערבי. אלה, כדוגמת הפסידו-מרקיסט בער בורוכוב, איש העלייה השנייה, אינם באמת רדיקלים, אלא אנשים המתהדרים ברטוריקה מסוג מסויים, שאינם מאמצים אותה לעומק.
ואם כן, אם אינם מאמינים בנארטיב הערבי החד-צדדי בו הם נוקטים, מדוע הם נוקטים בו, ומסתופפים בחוגי שמאל רדיקלי?
על-מנת להסיח את שימת ליבם של ההמונים המנוכרים מהבעייה האמיתית - הפער הענק בין האוליגארכיה הישראלית להמונים, מיליון וחצי רעבים, והשתלטות קומץ על משאבי המדינה וגורמי היצור שלה.
יש להבין שהנארטיב החד-צדדי הזה הוא סוג של פרובוקצייה (הניתפסת כמקוממת, שרירותית ואבסורדית) הניזרקת להמון המנוכר, והיוצרת קיטוב מדומה בשאלה הערבית (שכן ההמון ייטה אז עוד יותר, עקב הפרובוקצייה, לעמדה ההפוכה), תוך הסחת שימת לב ההמונים המנוכרים בישראל מהבעיות הממשיות והכואבות עד כלות בחברה ובכלכלה.