בהסכם הפירוד יש להתייחס לכל האספקטים הנובעים מיצירת שני עסקים חדשים למעשה, מהעסק המשפחתי המשותף שהיה קיים בעבר, ובכלל זה שם העסק, אי תחרות, לקוחות, התחייבויות ועוד.
במקרים בהם במהלך חיי הנישואין נוהל העסק ע"י שני בני הזוג במשותף והעסק הינו בעל התמחויות שונות, ניתן לנסות ולהגיע להסכם פירוד לפיו כל אחד מבני הזוג יקבל לידיו תחומי התמחות מסוימים (אשר מוגדרים בהסכם פירוד מפורש שנערך), ובהם הוא ימשיך בניהול פעיל.
מחד-גיסא, אם בן/בת הזוג לא היו שותפים פעילים בחברה במהלך חיי הנישואין, הרי שכתוצאה מהעברת בעלות במניות, עלולים להיגרם לחברה נזקים שכן זיכויו של בן הזוג גם באספקטים הניהוליים של המניה עלול להביא לשיבוש חמור והרסני של החברה, למריבות אינסופיות בהפעלת החברה ולשיתוק פעולות העסק.
בית המשפט כבר קבע כי "זכות לשיתוף בנכסים אינה מקנה זכות לחדור לחברה פרטית, שמתנהלת תוך הרמוניה ושיתוף פעולה בין חבריה ומנהליה".
לעיתים תקנות החברה כלל אינן מאפשרות את העברת המניות לבן הזוג, ועצם ההעברה יכולה לעלות כדי כפייתו של שותף לא רצוי על שאר בעלי המניות. מאידך-גיסא, רישום מניות על שם שותף, שלא היה פעיל בחברה, במסגרת הליך הגירושין, עלול לגרום נזק לאותו צד עצמו שכן אין ספק כי אין מדובר בשותף רצוי, מה שעלול להביא לכך ששווי זכויות אותו צד בחברה יירד כתוצאה מדפוסי התנהגות שינקוט הצד האחר. העובדה שאין מדובר יותר בשותפים שהינם בני משפחה, עלולה לשמש פיתוי להקטנת זכויות אותו צד בעסק בעתיד, בדרכים שונות.
כתוצאה משיקולים אלה ואחרים נוטים בתי המשפט לפסוק כי במקרים משפחתיים שכאלה בהם אחד הצדדים לא היה שותף פעיל בחברה, אלא שותף מכוח הנישואין, רצוי להימנע מקביעה שיפוטית שיש בה הענקת מניות בעין לבן או לבת הזוג, ויש לקבוע כי לאותו צד הזכות לקבלת שווי המניות נכון ליום הפירוד, למרות שמשמעות הדבר בפועל היא כי מחייבים את הצד האחר לרכוש את מניות החברה.
