תשלום דמי ניהול לחברות קשורות

תמצית העובדות

ערעור זה עוסק בשאלת ההכרה בדמי ניהול, ששולמו על-ידי המערערת לחברות שונות, כהוצאה מותרת בניכוי לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה. המערערת הינה חברה פרטית. מניותיה של החברה מוחזקות בידי מר י' פריצקר ובני משפחתו. פריצקר משמש אף כמנהלה של החברה. בני משפחת פריצקר הינם בעלי מניות בשתי חברות נוספות (להלן - החברות הקשורות). מר פריצקר משמש גם כמנהלן של החברות הקשורות. את כל אחת משנות המס 1998-1995 סיימה המערערת עם הכנסות. בדוחות שהגישה המערערת לגבי שנות מס אלו, היא דיווחה כי חלק נכבד מהכנסותיה הועבר כתשלום דמי ניהול לחברות הקשורות. באותן שנים דיווחו החברות הקשורות עצמן על הפסדים. המשיב קבע כי אין להכיר בדמי הניהול כהוצאה מוכרת לצורך בירור הכנסתה החייבת של המערערת. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיב עמד בנטל חובת ההצדקה, ועל כן הנטל עבר אל המערערת להוכיח את קיומם של דמי ניהול ואת שיעורם. בית המשפט קבע, כי מדובר בתכנון מס שאינו לגיטימי, ולא במתן שירותי ניהול, אך עם זאת, הכיר בחלק מדמי הניהול, שהמערערת הצהירה עליהם, לפנים משורת הדין. על החלטה זו מוגש הערעור דנן.

הערעור נדחה

נקבע - הבעיה במנגנון תשלום דמי הניהול מתעוררת כאשר החברות המעורבות מנצלות שלא כדין את המנגנון, לצורך הקטנת תשלום המס המשתלם משתי החברות, זו שקיבלה את שרותי הניהול וזו שקיבלה את דמי הניהול. כיוון שכך, נקבע לא פעם, שהעברת דמי ניהול מהווה עסקה מלאכותית, וניתן לפסול אותה בשל כך, בעיקר כשאין טעם ממשי להעברת דמי הניהול, זולת הרצון להפחית את תשלום המס. על-מנת שעסקה כזו לא תיפסל, יהא על הנישום לעמוד בנטל של הוכחת אמיתות דמי הניהול, הדורש הוכחה במידת שכנוע גבוהה מן הרגיל. נקבע - המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין במקרה שלפנינו נוגעת לשאלה, האם אומנם שולמו הסכומים, שאותם ביקשה המערערת לנכות כהוצאות, כדמי ניהול לחברות הקשורות. בית המשפט המחוזי קבע, כי מדובר בשאלה פנקסית, ומשהפנקסים לא נפסלו, הוטלה חובת ההצדקה על כתפיו של המשיב. נקבע - המשיב עמד בחובת ההצדקה שהיתה מוטלת עליו, בהתבססו על הנתונים העובדתיים הבאים: הדיווח על מרבית הוצאות הניהול נעשה על-ידי המערערת באופן רטרואקטיבי; רוב העברות הכספים נעשו על חשבון עסקות בניה של החברות הקשורות; הסכומים ששולמו בפועל היו גבוהים בהרבה מהסכום שהוסכם עליו בהסכם הניהול; למערערת היו המנגנונים המתאימים על-מנת לבצע את שירותי הניהול בכוחות עצמה. נקבע - לפיכך חזר הנטל אל המערערת להביא ראיות, המוכיחות את קיומן של הוצאות הניהול, ולסתור את הטענות שהעלה המשיב. אלא שזו לא סיפקה הסבר סביר לבעיות שהועלו ביחס למנגנון תשלום דמי הניהול, ולכן לא עמדה בנטל להוכיח, כי יש להכיר בדמי הניהול, שהועברו לחברות הקשורות, כהוצאה לפי סעיף 17 לפקודה.