רבות דובר ועוד רבות יסופר על סיום הכיבוש הנורא, סיום השליטה על עם אחר, סוף לתאווה שאינה ברת-כיבוש לארץ ישראל גדולה ואדירה, ועוד ועוד סיפורים מסמרי שיער כהנה וכהנה. אבל היום כבר מותר לומר בגלוי: כל סיפור הכיבוש הוא בעצם קישקוש אחד גדול.
לצעוק "כיבוש, כיבוש" במדינה שהיא בעצם כולה כבושה אולי נשמע מאוד מוסרי ומרשים, אלא שאין זה אינטיליגנטי הרבה יותר מאשר לצעוק "רטוב, רטוב" בלב האוקיאנוס. משום מה צווחני "די לכיבוש" תמיד שוכחים לציין שכוונתם הצנועה היא בעצם רק "די לכיבוש 67", אולי משום שלא ממש נעים להם להודות שהם בעצם תומכים נלהבים בכיבוש 48 (איש איש והכיבוש החביב עליו)...
אם יש מאן-דהוא המאמין באמונה שלמה שערביי פלסטינה מוכנים לסבול מלחמה כה איומה רק כדי שלא לוותר על אף גרגר מן השטחים שכבשנו מהם בשנת 67, אבל ברגע שהם יקבלו אותם הם מיד ישבו על זרי הדפנה ויוותרו בלי להניד עפעף על השטחים שנכבשו ב 48... שיערב לו.
האגדה האורבאנית לפיה הסבל הנורא שעובר על הפלשתינים נובע מן "הכיבוש", אכן נוגעת ללב אלא שהיא לוקה שוב בדיוק באותה בעיה נדושה: הקשר להגיון. סבלם נובע מן המלחמה (בה הם בחרו, אגב). מאז אוסלו נהנים הפלשתינים משליטה עצמית מלאה ולכן בפועל המאבק עניינו סכסוך קרקעות ודרישה לעצמאות ביטחונית, דרישה שהיא בלתי ראויה בעליל במצב המלחמה הנוכחי.
הפלשתינים אינם עם שישראל משתוקקת לשלוט עליו, נהפוך הוא. בשעה שישראל עושה כל מאמץ להשתחרר מן האופוטרופסות אליה נקלעה, עושים מנהיגים פלשתינים רבים כל מאמץ לגרור את עמם למלחמות אין סופיות שמטרתן האמיתית היא סילוקנו מכאן. העולם הערבי הוא זה שיצר את בעיתם (כתוצאה ממלחמות ישראל השונות), ולכן האחריות לפתרונה מוטלת כולה עליו.
הרעיון המקורי לפיו לעולם הערבי מגיע לנהל מלחמות עם "ביטוח" (אם הוא מנצח אותנו הרי שהוא כובש את השטחים שלנו ושוחט אותנו, אבל אם הוא נכשל אזי חובה עלינו להתנצל ולפצותו), נשמע אולי לרבים מוסרי ומרגש, אולם כאן צצה שוב אותה בעיה קטנה: הקשר להגיון.
היום כבר מותר להודות: העולם הערבי טרם השלים עם נוכחותנו כאן. עם כל הכבוד לארגונים נלהבים כגון "שלום מהיר", "שלום ברגע זה", ו"שלום עכשיו ביד ומיד", למרות הסכמי השלום השונים עדיין אין אינדיקציה מוכחת לכך שהעולם הערבי כבר עשה את המהפך התודעתי והשלים עם קיומנו. נהפוך הוא, כל הסימנים מעידים ההיפך, "לוחמי החופש" הפלשתינים אף מודים בכך בגלוי, ובסה"כ צריך להודות שהם התקדמו בכלל לא רע ב"תוכנית השלבים" המפורסמת שלהם.
קצת מגוחך לדבר על תאוות כיבוש והתפשטות ציונית שאינה יודעת שובע, כאשר המפה פרושה לפנינו: מזרח תיכון ערבי, ורק נקודה אחת קטנה, שגם בה כל הזמן מנסים לנגוס עוד ועוד מכל עבר (סיני, עזה, יו"ש, גולן). לכן, בינינו, בשקט בשקט, כשאיש אינו שומע, מותר לנו כבר להודות: זו לא הינתקות, לא סיום כיבוש, לא צדק ולא מוסר. זו כניעה לטרור. זהו עוד צעד מוצלח בדרך לדחיקתנו ולסילוקנו מן המזרח התיכון האיסלאמי.
בין אם תהיה תחת אש ובין אם תהיה תחת פרחים, עדיין ההינתקות היא בריחה וכניעה. הטרור זוקף את ההינתקות לזכותו ובצדק, גם הלחץ הבינלאומי ראוי לקרדיט לא פחות. מכל מקום לצורך הגילוי הנאות חשוב להדגיש: השארת רצועת עזה ללא יהודים איננה מעשה מוסרי של סיום כיבוש כפי שהצליחו רבים לטעות ולהטעות, זו כניעה בלית ברירה לטרור אכזר של אומה השואפת להשמידנו.
לכן חשוב להדגיש: המתנחלים אינם כובשים אכזריים חסרי מוסר, שכל מה שחסר להם בחיים זה רק לשעבד פלשתינים. נהפוך הוא, הם מלח הארץ, הם מתי המעט שעוד נותרו חדורי רוח של חלוציות קולקטיבית, המוכנים להקריב ולסכן את עצמם למען האידאולוגיה ולמען שמירה על קיום העם. רצח האופי שעשו להם מתנגדיהם אינו לעניין, וכיום בעת מצוקתם הגיעה העת לתקן את העוול.
