בנסיעותינו לירושלים אנחנו חולפים על-פני האנדרטה במקום הירצחו של מוטי, כמה מאיתנו לאחר שתים-עשרה שנים עדיין ממשיכים להתאסף לטקס אזכרה ליד קברו. הגדול מבין ארבעת בניו הגיע מרמת הגולן, במזל הוא לא ירד לכיסופים עם יחידתו, בזמן שהבן השני היה בכפר מימון.
רק דקות נסיעה ספורות הפרידו בין המקום, בו נורה מוטי לבין ביתו, באותו לילה של תמוז לפני שתים-עשרה שנים, כאשר חיפשה חוליית מחבלים נוסע בודד. אנשים לא מעטים עברו בכביש הזה זמן קצר לפני כן או הגיעו לשם זמן קצר לאחר מכן. הפור נפל על מוטי.
מלבד הבנים, נותרו אחריו תמונותיו הנפלאות, יצירות של אמן מוכשר, שדרך אמנותו חיפש את דרכו אל אלוהי ישראל. מאמין גדול היה בכוחה של האמנות ומאמין גדול באלוהי ישראל.
במובן מסוים, יחסית להרוגי הטרור האחרים, היה לו מזל. באותם ימים המוות בכבישים עדיין לא קצר עשרות קורבנות בשבוע, שמו לא נבלע בתוך הרשימות הארוכות, הוא קיבל יום אחד של התודעה הלאומית לכבודו ובאותה תקופה, חודש לפני פרוץ פארסת "אוסלו", זכרו לא חולל במלה האיומה הזו, "קורבן השלום".
אני מביט בתצלומו על מדף הספרים שלי וחושב כמה נחוץ, שאנחנו נזכור אותם. אפילו אם זה לא מישהו, שהיה ממש קרוב אלינו בחיים, אבל שיהיה לכל אחד מאיתנו מישהו מהם, שאנחנו זוכרים, שתצלומו יעמוד על מדף הספרים ופעם בשנה נעמוד ליד קברו לומר תפילה.
___
לילה טומן סודות בחובו וחושף אותם בעיתוי הנראה לו. נחש ארסי מגולגל מאחורי שיח. נמר אורב על ענפי עץ. מוקש מתחת לגל אבנים. צלף בעליית גג. שייטאן אוחז בקובץ פסוקים. הנחש מגיח קמעה מתוך מחבואו. מציץ. מחכה. מנסה את לשונו המפוצלת בהצלפה קלה. הנמר מנמיך את ראשו. שרירי כתפיו מתכווצים. הצלף מרגיע את נשימתו. השייטאן מחביא את פסוקיו מתחת לחולצתו ודורך את נשקו.
אור הפנסים כורה מנהרה בחושך. אדם בתוך בועת פח בתוך מנהרת אור קצרה. הלילה שומר את סודו ורוע לבו עד המועד הנראה לו.
"תסתובב וסע מסביב", אומר לי חייל מילואים אחד, "יש כאן... אירוע"
"אתה מכיר אותו?" שואל חייל מילואים אחר.
אשרי האיש שמעולם לא ראה את שכנו מוטל על כביש ודם על חזהו.
ויבוא הבוקר שאחרי. התכלת הדהויה מעל קרובה יותר מתמיד אל הצהוב הדהוי מטה ומשפיפה את הגווים ואת הראשים, האל עצמו עובר מאחד לשני ותולה אבני רחיים ישר על הלבבות. כבדה הייתה התכלת של אותו בוקר, שלא כמו כל הבקרים. התפילה הראשונה על הגבעה, שעוד אתמול הייתה סתם גבעה בשולי הדרך ולעולם כבר איננה כמו כל הגבעות.
___
תולדות חייה הקצרים של מעלה מרדכי עוד ייכתבו בדברי הימים של הציונות. איש לא אמר מלת תודה לאותם צעירים שהלכו עד הסוף, שנאבקו, שנעצרו, ששמרו על גחלת הכבוד העצמי והצילו את כבוד כולנו, גם של אלה, שבאו לתמוך אחר כך, "בגל השני", וגם של אלה שלא באו, שהתחמקו, שהיו להם תירוצים למכביר מדוע לא.
מדוע זה מיותר. למה אסור. מאיזה סיבה לא כדאי. שיכפלו מכתבים עוד בטרם מלאו השבעה, חלקו בתיבות. הזהירו אחרים: לא לקיצוניות, לא להיסחף, לא להצטייר, השבח למתינות. אבל חבורת הצעירים הצילה ורוממה את כבודם של כולם, גם של אלה שהשמיצו וגינו והתכחשו - והעיקר לא ללכת כלל לשום מקום. אין סוף לסיבות מדוע לא לעשות. למה יש לציית לקול השפיות והבינה הטובה והשכל הישר.
לעומתם, מי שעושה, ורץ קדימה, וראשון נכווה ברותחין ואיננו נושף גם בלוהטין, לא תמיד יודע להסביר לשם מה הוא עושה את כל זאת. אלא יודע הוא שבכוח מצפונו איננו מסוגל אחרת. אז, באותו יום שישי ואחריו הם לא יכלו אחרת.
הרווחנו רק שלושים יום של ישיבת אבל במעלה מרדכי, בזכותם. לא חילקו להם עיטורים ותעודות יקירי המעלה, רק אנא, שמישהו יזכור שהם היו שם, תחת נחשולי בוז והגרוע ביותר - מול הרמת גבה ומשיכת כתפיים.
___
כבר יקדה השמש על הגבעה ימים רבים
מבנה משלושה סלעים ולוח הנושא את שמו
מפויח ונוקה שוב ושוב
כי הרוע המוחלט פוגע גם במתים
הרוע איננו יכול לסבול את האנדרטה
כי זו האנדרטה לטוב
היא אי בים של הרוע
אז פתאום הכול היה אחרת
אחזו בסלעים והדליקו מדורות כמו נרות נשמה
ישבו וביקשו עוד שעה עוד דקה
כאילו דקה משנה בחיים
כאילו עוד דקה וללשכתו של ראש הממשלה יכנסו ניירוכירורג וקרדיולוג
ויחד יעלה בידם לעשות משהו בעניין מוחו ולבו של הטוטם בעל זכות החתימה.
___
לא בקשנו הרבה.
לא הפרענו לאיש.
כאבנו דבק באבני חלמיש.
רק צעקנו "יזכור!" וביקשנו "ישמע!"
אחרינו דמים, לפנינו - חומה.
לא. אסור. אין כניסה. אין אישור.
כאן סגור.
אין למעול באמון. אין אישור מגבוה.
החלטה לא קלה. הוראות. אין. למנוע.
פה גדר. שם תמרור. הסתובב. תעודות.
מעצר. יש סיבות. נא לצאת. זהו חוק.
יש פקודה. יש כללים. זוז! ציית! ממשלה.
לך מפה. אין התר. אין שעות קבלה.
זה לבן. זה אדום. זה שחור. זה אפור.
ומעבר לכל שוב צעקנו "יזכור!"
___
חלשה רוחו של האדם. אוהב הוא, האדם, למצוא תירוצים לחולשותיו, לפחדיו, לכניעותיו, לאי-רצונו לבצע, לקנאתו בחזקים, באלה העושים, המבצעים, המתעלים על טבעם עד כדי ההתגברות על העצלות והפחד.
בשרו ועורו של האדם חזקים הם. הם מחפים על רוחו, על רגשותיו, על פחדיו ותשוקותיו עד אין איש רואם. כה חזקים בשרו ועורו, שגם תחת פרצי רגשות פרועים, חוצצים הם איתן בין האדם לבין העולם, מסתירים ומחביאים. אך הקליעים לבדם יכולים להם.
צעיר גרמני המדריך את חבריו בטיולם בארץ, ניגש אלי במעלה מרדכי עת התפללו תפילת מעריב לאור לפידים.
"הגרים אתם כאן?" שאל הוא באנגלית.
"חברנו נרצח כאן בידי מחבלים. לכן אנו שוהים כאן ומתפללים", עניתי לו.
ניסיתי לראות את המחזה בעיניהם שלהם, הצעירים האירופיים - מחזה של קבוצת אנשים באמצע שומקום, חלקם פזורים מסביב עם נשקם על כתפיהם, חלקם ישובים על הסלעים וחלקם עובדים את אלוהם תחת אורות לפידים - וכל זאת לזכרו של חברם שנפל.
מאחורי גבי התמזג ריצוד הלהבות בקצב התנועה של המתפללים, בצדודיות המאודמות במקוטע, בבהרות אור וצללים. שם עלתה תפילה לשמיים ואי-שם ברקע המשוער עמדו באפלה מסגדים וגם מהם עלתה תפילה במועדים קצובים - ולמרות הקלישאה הנדושה, הרגשתי כי באותו רגע אין התפילות נשזרות זו בזו אלא כל אחת בנפרד מפלסת את דרכה אל היושב במרום ואך בפני אחת מהן בלבד ייפתחו השערים. אין שתי אמיתות ביקום - ולא לאדם הפתרונים.
"יברככם האל" אמר לי הבחור ולחץ את ידי לפרידה.
"יברך האל גם אתכם" עניתי לו.
לבדו ירגיש האדם ולבדו ימות.
