אין בי גרם חמלה כלפי איציק מרדכי. אשמח אם ייקחו ממנו את דרגותיו. לא רוצה אלופים במדינה שלי, שעל מצחם אות קלון. אני גאה בסלידתי ממנו. לא רק בגין הקושי שלי לדמיין את המאמץ של הבנות, להשתחרר מלפיתתו החייתית, עת כפה את עצמו עליהן. אלא גם, ובעיקר, בגין בגידתו בציבור שהעלה אותו לגדולה. אני מתעב נבחרי ציבור - ולא משנה מאיזו מפלגה - שמרגע שהתרווחו בכורסת המיניסטר, הם שכחו מי הושיב אותם עליה. השרלטנות הזאת מעוררת בי סלידה, סלידה שאני דואג לטפח, והיא הסיבה הראשית לחוסר האמון של האזרחים כלפי נבחריהם.
לעולם לא אשכח (אני בטוח שגם הוא) את התמונה, שבה נראה שר הביטחון מטעם הליכוד איציק מרדכי, בכנס פעילים, שהיוו את הגרעין הקשה של מעריציו, שבו הם מתחננים: "איציק, אל תעזוב"!
בזה אחר זה, עלו לבמה חברי מרכז, וראשי ערים מטעם מפלגתו, הפליגו בשבחו, והתחייבו לתמוך, ולעזור לו להגיע לשפיץ בבוא היום. על הקיר מאחורי הבמה תלו שלט עם הכיתוב: "אוהבים אותך איציק". שום דבר לא עזר. שר הביטחון מרדכי, היה מסוחרר מהאהבה המזויפת שהרעיפו עליו שונאי הליכוד.
אחרי "שהביס" את נתניהו בעימות המפורסם ("ביבי, תסתכל לי בעיניים"), הבהירה לו התקשורת, שמבחינתה, תפקידו הסתיים, ועליו להסיר את מועמדותו. "אני רץ עד הסוף, להתראות בשבעה עשר למאי", אמר מיליון פעם ביום, לכל מיקרופון שקרבו לפיו.
זה לא עזר לו. הם לא הפסיקו ללחוץ ולשאול על מועד פרישתו מהמרוץ, כשהעוינות כלפיו הלכה וגאתה. הוא לא הבין, שהתפקיד שייעדו לו זה לשכב על הגדר, כדי לעזור למועמד שלהם, אהוד ברק.
עם סיום ספירת הקולות, התברר לו, שהוא עומד בראש מפלגה קטנה ומרוסקת, שאין לנסיכיה מושג מה הם עושים במפלגה, שמנהיג אותה כורדי. מי שראה את רוני מילוא בחברת איציק מרדכי, לא יכול היה שלא לרחם על שניהם. הבוז והעוינות ההדדיים ניכרו בפרצופם.
מפלגתו הצטרפה לקואליציה של ברק, והוא קיבל את תיק התחבורה. אומנם לא בשביל זה בגד באוהביו, ובכל זאת, גם זה משהו.
קיוויתי, שעם ההתפכחות מהאשליה להגיע לראשות הממשלה, ייזכר, שבמפלגת העבודה לא רצו אותו, והליכודניקים חיבקו אותו בחום. זאת הייתה הזדמנות מצוינת לבקש סליחה מאותם מצביעים שעשו אותו. ביבי כבר לא היה בסביבה, והתנצלות הייתה מתקבלת בברכה, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם". כנראה שזה אפילו לא עלה על קצה דעתו.
סלידתי לא דעכה. להיפך. אזרחים נבגדים חשים תיעוב עצום כלפי מי שאך תמול שלשום העריצו. ראיתי בתיעוב שלי כלפיו, סוג של פטריוטיזם. אילו כל הציבור היה מתעב את המנהיגים שבוגדים באזרחים שהעלו אותם לגדולה, אין לי ספק - הרייטינג של הבגידה היה נמוך, ואמון הציבור כלפי הכנסת, היה יותר גבוה.
איציק לא הבין ולא למד מתוצאות הבגידה של אלכס גולדפרב במפלגתו "צומת". כשזה ניסה את מזלו במפלגת העבודה, קיבל מהבוחרים שפיץ לאף.
...עד שרעדה האדמה מתחת לרגליו, ואיימה לבלוע אותו. השמועות על שר בכיר, החשוד במעשים מגונים, פוצצו את הציבור מסקרנות. קצת זמן, והתברר שהשר הבכיר הוא זה המחזיק ב... תיק התחבורה. איציק לא היה אויבי, ולא יריבי, כך שבשמחתי, לא עברתי על הפתגם "ובנפול אויבך, אל תשמח". משום מה נזכרתי באמירתו של יריבו מתן וילנאי, שאמר עליו, "כול כאלב ביג'י יומו". דמיינתי את וילנאי יושב בכורסה, רואה אותו בטלוויזיה, וממלמל לעצמו: "עוד הוכחה, שיש אלוהים בשמיים".
מרגע חשיפת שמו, נכנסו חבריו הרבים לפעולה. כלפיהם אין לי טענות. זה בסדר, שחברים נחלצים לעזרתו של חבר במצוקה. בהחלט יתכן, שאילו מר מרדכי היה חבר אישי שלי, שורות אלה לא היו נכתבות. ובכל זאת, המאמץ של החברים, ובעיקר של עורכי הדין שלו למכור לציבור את איציק מרדכי הלוחם, זה שכל הציבור חב לו חוב ענק, לא מקובל עלי. "המדינה הזו מחסלת את גיבוריה", קבע פרקליטו רם כספי. שיווק כזה של פושע, אני מודה, מעורר בי דחייה. תוסיפו על זה את העובדה, שבגין העבירות שבהן הורשע, הוא לא ישב בכלא. אחרים שהורשעו בעבירות זהות, נכלאו.
אני גם לא קונה "גבורה תחת אש", כארגומנט שמתיר לבצע פשעים. חשוב לזכור: איציק מרדכי שירת את עמו, באמצעות תפקידים נחשקים. החברה גמלה לו בהרבה כבוד, כוח, משכורת מכובדת, הערצה, ו-כן, גם פנסיה יפה. התור והאנרגיות המלוכלכות, המושקעות בקבלת תפקידים בכירים, מוכיחים שזה לא ממש הרצון לשרת, אלא תאווה חסרת מעצורים לשררה. ובקיצור התמכרות...
עכשיו ראש הממשלה וחבורת המורדים בליכוד. לא אלה, שהתקשורת מתעקשת לכנות מורדים - אלה נאמנים. אני מתכוון לאלה שתמורת שררה, או ציפייה לשררה (רוני בראון, וזאב בוים), מכרו את האידיאולוגיה שלהם, ומרדו ברוב. הפוליטיקאים האלה, כדי ליהנות מהחום המזויף של השמאל והתקשורת, לא קיבלו הכרעה דמוקרטית של חברי מפלגתם. אי קבלת הרוב, מהווה חריגה קשה מכללי המשחק הדמוקרטי.
מיהם בכלל מתפקדי הליכוד? התפכחנו. האידיאולוגיה של מפלגתנו - עבר זמנה. מיהם חברי המרכז? יש נושאים יותר חשובים מהכרעות רוב. עקירת מצביעים מביתם, אומנם קשה, אבל בחייכם, אתם משווים את הקושי של הנעקרים, לקושי של ניתוק מהוולבו??
שוב מסתבר שהשררה ממכרת. זר לא יבין זאת. אבל אם תשאלו מכורים, הם יספרו לכם - קשים כשאול ייסורי הגמילה. איציק מרדכי היה בטוח, שבגידתו באוהביו תשדרג אותו, ותאפשר לו מנה יותר גדולה של סם, סליחה שררה. ראש הממשלה ושרי הליכוד בטוחים שהבגידה במצביעים, תאפשר להם להסניף מהשררה, גם בקדנציה הבאה.
כמו שכל שבת מסתיימת במוצ"ש, כך כל חגיגת שררה, מסתיימת בקלפי. איך אמר וילנאי?: "כול כאלב ביג'י יומו". ואני מוסיף: גם כלבים מכורים.
