בני דרום ישב במשרדו ועיין במסמכים שלפניו.
היום הזה, המצפה לו לא הלהיב אותו. כמה חודשים שהוא מחפש סמנכ"ל לעסקיו, ומדי פעם מקבל מישהו לראיון. כבר התייאש קצת.
הוא מחפש מישהו להתחלק עמו באמת בעומס. לא רק עובד חרוץ אלא מישהו שאפשר לסמוך עליו. לסער עימו את המוח ולהעזר בו גם בהתוויית דרך עסקית, וגם בהכרעות בנקודות השונות בדרך זו.
הזמזם צלצל ורבקה, המזכירה שלו, הודיעה לו שיצחק קרן הגיע.
בני אסף את הניירת והניח במגירה וניגש לפתוח את הדלת.
הוא הזמין את מר קרן להיכנס והשיחה התחילה להתגלגל לאט לאט.
מר קרן היה אדם חביב, אך סמכותי, כבן 45, מבוגר מבני דרום כמעט ב-10 שנים.
בני ניסה כל הזמן להיזכר מאיפה האיש הזה נראה לו מוכר. בדרך כלל, היה קורא את קורות החיים לפני הראיון, אבל הפעם, מר קרן הגיע בעקבות המלצה של ידיד שבני סמך עליו, ואת קורות החיים יקרא רק אחרי הפגישה.
לאחר כמעט שעה, נסתיימה השיחה, ובני סיכם עם מר קרן, שישוחחו שוב בעוד מספר ימים.
משנותר לבדו, נאנח בני אנחה כבדה.
זה לא היה זה - כן, האיש נראה רציני מאד, סמכותי יודע מה הוא רוצה. הוא נשמע ביצועיסט מעולה. אבל בני חיפש יותר. הוא רוצה מישהו שאפשר לסמוך על ההכרעות שלו. שיש לו מעוף, חשיבה חופשית ומשוחררת. את זה לא היה לו. הייתה לו הרגשה שהאיש להוט להשביע רצון, אולי זה קשור בזה שהוא זקוק לעבודה - אבל בני סמך על החושים שפיתח במהלך השנים. זה יותר מזה, זה משהו באישיות שלו, בני החליט לקרוא את קורות החיים שלו. הוא פתח את התיק שהביא עמו מר קרן לפגישה, והחל לעיין בו. מייד קפא. הוא כבר ידע מאיפה הוא מוכר לו.
יצחק קרן היה צחי קורנסקי.
בני סגר את התיק וישב. התסמינים החלו שוב:
הוא חש בקוצר נשימה קל שהלך והחריף כאב ראש החל מתפתח ברקותיו והוא ידע שעוד כמה דקות הראש יחשוב להתפוצץ והלב שוב יהלום חזק חזק.
גלים של חום החלו להציף אותו והזיעה נגרה ממנו.
בני הבין שהיום הזה - אבוד.
הוא הודיע לרבקה שהוא יוצא למשך היום ולא יהיה ניתן להשיג אותו.
צלצל הביתה תוך שהוא מתפלל בליבו שגלית תהיה שם.
"אני מגיע". אמר.
הוא לא זכר איך הגיע הביתה, מזל שהדרך כל כך קצרה.
כשפתח את הדלת ונכנס, גלית החווירה, פניו היו שטופות זיעה שערותיו דבקו ברטיבות הזו לרקותיו, הוא היה חיוור מאד ועיניו נראו מעונות.
איפה זה? שאל.
מה קרה בני? מה קרה? מה פתאום היום?
בוא, שב, נטלה אותו בידו והוליכה אותו כמו ילד קטן אל הספה. בני ישב, פניו בתוך ידיו: אני רוצה להסתכל בזה!
אבל מה קרה?
בני אתה חייב לטפל בעצמך. זה מחמיר משנה לשנה, נמשך יותר ויותר זמן סביב התאריך.
והנה עכשיו שוב. סתם ביום רגיל לא קשור לתאריך. אתה נראה כאילו זה קרה עכשיו. עזוב את הקלטת בני, ונלך לטפל בך. גלית הניחה את ידה על ברכו והידקה את אחיזתה, אבל הוא לא נכנע: אני רוצה לראות את זה. נאנחת, נכנעה, הביאה מחדרם את הקלטת, והפעילה את הווידאו.
על המסך, הכתבת של הסי.אן.אן. מדוחת מכפר דרום שאחרי הפינוי. על הריסות אחד הבתים עמד מחבל רעול פנים, ובערבית שוטפת דיבר תוך צחוק וצהלות. התרגום לעברית רץ בתחתית התמונה. אני, אמר המחבל, הרגתי את האמא שגרה בבית הזה, אבל לא הצלחתי לגרש את המשפחה שלה מפה. את זה עשה בשבילי הצבא הישראלי. בידיו החזיק עיתון מיומיים קודם ובו תמונות של בני, מפנה ילד בועט ובוכה מתוך הבית. המצלמה התמקדה בגזיר העיתון ופניו החתומים של בני מעל פניו הבוכות של הילד מילאו את כל המרקע.
בני שלח יד לשלט והקפיא את התמונה. כל גופו רעד מבכי, גלית עירסלה אותו בחיקה ונענעה אותו כמו ילד קטן: די בני, די. עברו יותר מעשר שנים, אפילו הילד בתמונה כבר לא בוכה כמוך. די די, היא הפסיקה לדבר והייתה מנדנדת אותו ומעבירה את ידיה בשערותיו שהיו רטובות מזיעה. בערב, לאחר שישן כמה שעות, התקלח וישב עם גלית בסלון.
הביט בה באהבה. היא הייתה היחידה שידעה מה עובר עליו. כולם הכירו את בני דרום המאצ'ו, בעל עסק מצליח, נוהג בשנה אחת בטויוטה קורולה - "המכונית שלך אומרת עליך הכל", ושנה אחר כך בוולבו - "מכונית לאנשים כמוך." מצליחן, חתיך, ויש לו אשה יפה ובית מפואר במרכז העיר.
רק גלית, חברתו מהתיכון ואשתו מזה 9 שנים, ידעה איזה שבר יש בתוכו.
גם עכשיו, שתקה. נתנה לו מרווח זמן לדבר כשירצה.
את יודעת מי היה אצלי היום במשרד לחפש עבודה? יצחק קרן.
מי זה? שאלה מופתעת. את מכירה אותו בשם אחר: פעם קראו לו צחי קורנסקי.
הבינה הכל.
פעם קראו לבני דרום, בנימין רונן. בשלב מסויים הרגיש רצון להנציח את כפר דרום שהיה בין מחריביו ושינה את שמו לדרום.
את יודעת, הוא מובטל כבר חצי שנה. המח"ט האדיר של הצנחנים. מחפש עבודה.
כשהייתי בצבא אם היו אומרים לי שהוא ממש אדם כמוני, שאוכל ושותה והולך לשירותים, לא הייתי מאמין.
המג"ד היה חצי א-לוקים, אבל צחי קורנסקי? המח"ט הוא היה א-לוקים ממש.
גם היום הוא נראה בסדר, סמכותי כזה, את יודעת מדבר 'מחטית', אבל אז הוא היה מבחינתי בראש האולימפוס.
הפינוי התחיל ביום ג'. הייתה לי משפחה שהייתי אמור לפנות, משפחה רגילה. אבא, אמא, שישה ילדים.
זה לא נכון שהמחבל הזה הרג את האמא של הילד הזה - אבל זה נכון שאני נתתי לו את הבית שלהם.
נכנסנו לשם שלושה חיילים. עוד שבעה עמדו בחוץ היו שם עוד המון כוחות.
אני דפקתי על בדלת.
בני הוריד את הראש שוב והבכי הרעיד אותו.
גלית התיישבה לידו על הספה דוממת.
זו הפעם הראשונה אחרי 11 שנה שהוא סיפר לה מה עבר עליו שם. קיוותה שהדיבורים על זה יעזרו לו.
פתחו לי את הדלת שני ילדים.
איפה אמא? שאלתי.
בחדר שלה.
ואבא?
האבא ניגש אלי.
שלום. אמרתי לו.
שלום. הוא ענה.
ידעתי מה אני צריך להגיד. עברנו על זה שבועות של אימונים. צר לי שאני השליח, אבל הגיע הזמן.
הוא לא ענה לי.
גם אשתו יצאה מחדר עמדה כמה מטר מאחור נשענת על הקיר. אני זוכר שהקיר היה צבוע משמש כזה. הפנים שלה היו לבנות.
אתם צריכים לצאת מפה. זאת החלטת ממשלה.
הם המשיכו לשתוק.
הילדים נאספו סביבם ונאחזו בהם. הוא חיבק בזרעו אחת נערה בת 12 שהתייפחה.
אנחנו נצא עכשיו ונאפשר לכם להתארגן. נחזור בעוד שעה.
כשיצאתי החוצה הייתה שם מהומת א-לוקים.
בנצי גבאי, הג'ינג'י הזה שגר פה ממול.
"זה שאתה לא סובל אותו?" שאלה גלית.
הסתכל בה מופתע לרגע. לא סובל אותו?
כל פעם שאני רואה אותו, אני לא סובל את עצמי, הוא היה איתי במחלקה. הוא השתולל שם בחוץ.
לא רק סירב פקודה אלא השתולל וצעק: מה, אני התגייסתי לצבא כדי להפוך לאיזה "איבן אוקראיני?" לגרש יהודים? חסרים בעולם גויים רשעים שעושים את זה?
ניסו להרגיע אותו אבל שום דבר לא עזר הוא לא רק סירב, הוא פשוט צרח על כל מי שהיה שם.
אל תעשו את זה, אל תעשו את זה, זה ישב לכם על הנשמות כל החיים. וכאילו קרא את המחשבות שלי המשיך: מה זה עשרים ושמונה יום בכלא? בשביל זה תעשה משהו שעשרים ושמונה אלף שכיר לא יכסו עליו.
אתם לא יהודים. יהודי לא מגרש יהודי.
כל החיילים עמדו מסביב המומים. כולנו ידענו ממש ידענו שהוא צודק.
הרגשנו כמו צוררים. הרגשנו שבאנו ממש לרצוח פה. אבי פחימה, היה אמור לפנות את משפחת כהן. הוא הסתלק משם, לא עמד בזה, ניגש למ"פ הושיט שתי ידיים מחוברות ואמר: תעצור אותי אני מסרב פקודה.
הבינישים שבחבורה עמדו בצד ואמרו כולם: אנחנו לא מסרבים פקודה אבל אנחנו לא יכולים והג'ינג'י אדום יותר מהשיער שלו ממשיך לצרוח על כולנו ועל המפקדים: 2000 שנה יהודים סבלו אבל זה כבר מוגזם. בידיים שלנו לגרש יהודים?"
מי שלא מסרב פקודה הורס את הצבא, הורס את הצבא, משחית אותו, צבא מפנה זה צבא טמא! טמא!
בשלב הזה הגיע המח"ט לשטח.
תוך שתי דקות, בנצי היה קשור בתוך ג'יפ,
הג'יפ נסע ואנחנו עוד שמענו אותו צורח "יהודי לא מגרש יהודי".
ואז הבנתי שעברה שעה, ואני צריך להיכנס שוב לבית, ואין לי ברירה והגיע רגע האמת.
פתאום לא יכולתי. לא הרגשתי שיש לי סיבה מספיק טובה לעשות את זה.
בעצם, אפשר להגיד שידעתי שכל הסיבות שאמרו לי לא באמת נכונות ובטח לא מספיק חזקות מול הדבר הנורא הזה שאני, בני רונן, הולך לגרש יהודים מהבית שלהם כמו איזה אוקראיני מהמאה שעברה. עמדתי בצד הבית ופשוט הקאתי את הנשמה שלי, עד שיצאו לי רק מים ירוקים.
מישהו הביא לי מימיה. הרגלים שלי רעדו כששטפתי את הפה והפנים.
פתאום, אני רואה מול העיניים שלי את צחי קורנסקי. המח"ט. הוא ניגש אלי וחיבק לי את הכתף. הרגשתי שא-לוקים בעצמו יורד אלי ומחבק אותי. הייתי בהלם.
הוא דיבר איתי "מח"טית".
"מחטית?" שאלה גלית.
בני הביט בהכאילו הוא לא זוכר מה היא עושה פה. הרגישה שהוא חוזר פתאום ממקום רחוק מאד וכבר הצטערה ששאלה.
הוא נרעד ואמר לה: "מח"טית" - מילים קצרות בצרורות. מילים מאד חכמות, כמו "יכולות" איכויות", משולבות בקצת "חזון" "ציונות" "שלטון החוק" ו"גאוות יחידה".
אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל הבנתי אז היטב זה לא אני, בני רונן החייל הפשוט מפנה אלא אנחנו, המחלקה, שמאחוריה כל הפלוגה ומאחוריה כל החטיבה ומאחוריה המח"ט ומאחריו הרמטכ"ל וראש הממשלה...
זה נתן לי כוח. הוא הסביר לי שזו פקודה שלו וצריך לסמוך על שיקול דעתו, והוא סומך על שיקול דעתו של הרמטכ"ל שמצבע מה שהממשלה אמרה לעשות.
אז זה לא אני. זה היה אנחנו.
ו"אנחנו" הזה שהיה מורכב ממני ועוד שלושה חיילים, נכנסנו לבית, והחזקנו את האבא והוצאנו אותו החוצה, והחיילות לקחו את האמא והילדה הגדולה והילדים הקטנים רצו בוכים אחרי ההורים. ו"אנחנו" שהיה מורכב ממני לבד, נכנסנו לתוך הבית, ומצאנו שם ילד אחד מתחבא באמבטיה והרמתי אותו צורח ובועט ובוכה, והלכתי איתו החוצה בפנים חתומות, כדי לא להתפרק ולהתרסק לגמרי. ואז כנראה צילמו אותי. ואני הנחתי אותו בתוך הטיולית עם ההורים שלו, וניסיתי להרגיע אותו, אבל הוא ממש פחד ממני. היתה לו בעיניים זוועה כשניסיתי לגשת אליו. וירדתי מהאוטובוס. ואני רק זוכר שהגעתי כמעט עד הג'יפ, והיה לי שחור בעינים.
ואני לא זוכר יותר, רק שהתעוררתי בתאג"ד וביקשתי ללכת, ואיכשהו הגעתי הביתה. ואת באת ולא הבנת למה אני עומד מול הראי ובוכה ואומר אני לבד פה. אין פה אף אחד אני לבד פה מול המראה. המ"מ והחבר'ה והמג"ד והמח"ט והראש ממשלה. וצרחתי שעה, אני לבד פה אני לבד פה. עד שאמא שלי הזמינה רופא שנתן לי זריקת ארגעה. ועכשיו שלוש עשרה שנה אחרי, אני לבד פה לבד פה. אני בידיים שלי עשיתי את זה. והיום כשפתאום הבנתי שאני לא לוקח אותו בתור סמנכ"ל כי אני לא סומך עליו. אז איך הקשבתי לו אז? אין שותפים בכזה דבר הייתי צריך להקשיב רק לעצמי. לאמת שלי. שום מח"ט לא יכול לחשוב להרגיש ולהיות אמיתי איתי במקומי. והמח"ט הוא לא אלוקים. אלוקים נמצא איתי במראה.
ואז ראיתי את הקלטת הזאת וזה נכון. זה אני שעשיתי את זה. אני גירשתי אותו מהבית. ובנצי הג'ינג'י ישב 28 יום על הסירוב ו-28 יום על העלבת קצין. והחנטרישים האלה עוד מצאו איזה שהוא סעיף נוסף. אז הוא ישב עוד שבועיים ויצא בן אדם. ואני מה?
החלפתי את השם רונן ל"דרום" לא כדי להזכיר לאחרים אלא בשבילי. שאני אזכור.