ברכת יישר כוח כפולה לשופטי בית המשפט העליון חשין וריבלין ולשופטת בית המשפט המחוזי מוסיה ארד.
האחת - על שום החלטתם, הבלתי שיגרתית, לפרסם במלואו פסק דין של בית הדין למשמעת לשופטים.
השנייה - שבחרו לפרסם דווקא פסק דין שנראה, לכאורה, בעייתי וככזה הוא עלול למשוך אליהם את אש הביקורת.
עובדות המקרה בקצרה:
השופטת הילה כהן איחרה להגיע לבית המשפט.
בעלי הדין - ארבעה-עשר במספר - שלא יכלו להמתין לבואה, עזבו את האולם בהשאירם בקשות בכתב לקבוע עבורם מועד חדש לדיון.
השופטת טיפלה בבקשות באופן שהכתיבה לקלדנית פרוטוקולים על-פי כל בקשה בנפרד, ואחר כך קרעה את הבקשות והשליכתן לפח האשפה.
מהפרוטוקולים היה ברור לחלוטין - ועל כך אין מחלוקת - שהם נכתבו, כביכול, בנוכחות בעלי הדין המבקשים, בעוד שכאמור זו לא היתה אמת והם עזבו את בית המשפט טרם בואה.
חשוב להבהיר שברקע העניין עומדות טענות קשות נגד השופטת על שהיא נוהגת לאחר לעבודה.
בכתב הקובלנה (מעין כתב אישום) שהוגש לבית הדין למשמעת לשופטים נטען שהשופטת כתבה את הפרוטוקולים שאינם אמת הללו, וכן שהשליכה את הבקשות לפח - והכל במטרה להסתיר העובדה שהיא איחרה לעבודתה.
זו כמובן האשמה חמורה ביותר, שאם תתברר כנכונה - מחייבת פיטורי השופטת בבושת פנים ולאלתר.
השופטת כהן מאשרת את עובדות המקרה לעיל, אבל מכחישה בתוקף שהיא כתבה פרוטוקולים לא נכונים, וכן שהשליכה הבקשות לפח - במטרה להסתיר העובדה שאיחרה לעבודה.
לטענתה, כמפורט בפסק הדין, היא פעלה בתום לב, אומנם מתוך שיקול דעת מוטעה - אבל בתום לב.
השאלה הקריטית כאן הינה, איפוא, אם השופטת עשתה את שעשתה בתום לב.
שופטי הרוב חשין וריבלין זיכו בנקודה זו את השופטת מחמת הספק וקבעו שלא הוכח מעל לספק סביר שהשופטת פעלה שלא בתום לב.
שופטת המיעוט מוסיה ארד לא הלכה בדרכי אבות ולא הסכימה.
השופטת ארד קבעה כי הוכח מעבר לספק סביר שהשופטת הילה כהן עשתה המעשים כדי להסתיר העובדה שאיחרה לבית המשפט.
מי צודק?
נעיר כאן כי לשם "נקיון הדעת" ראוי כי בזמן קריאת פסק הדין של הרוב שלא לשכוח - אף לא לרגע - שבסופו ממתין לנו בסבלנות פסק הדין של המיעוט.
קריאת פסק הדין מהסוף להתחלה - כלומר קודם המיעוט ואח"כ הרוב - לא תזיק אף היא.
לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבחין שפסק הדין של המיעוט מוצק וקוהרנטי יותר מזה של הרוב.
הנימוק העיקרי של החלטת הרוב נעוץ בעובדה שהשופטת עשתה בפומבי את מה שעשתה.
השופטים מדברים אל ההיגיון ומבקשים לשכנע, שהעובדה שהשופטת ביצעה המעשים בנוכחות אנשים אחרים מצביעה על כך שהיא נהגה בתום לב, שכן כקביעת השופטים "אדם העושה מעשה פסול יבקש להסתיר מעשיו ולעשותם בצינעה ובמחשכים".
שופטת המיעוט לא קיבלה את הנימוק הזה וקבעה שבנסיבות העניין אין ללמוד מפומביות מעשיה של השופטת שהיא עשתה אותם בתום לב, וזאת כיוון שהיו לה לשופטת (הילה כהן) סיבות טובות להעריך שאיש לא יתלונן על מעשיה.
אבל כל שלושת השופטים לא הביאו בחשבון שיקול נוסף המקעקע את טענת תום הלב.
במה דברים אמורים:
אכן יש היגיון רב בטענה שאדם העושה מעשה פסול יעשה אותו במחשכים. אלא שחייבים לברר קודם אם יש לאותו אדם את האופציה לעשות את המעשה במחשכים.
כלומר, שאם יש לאדם בחירה לעשות מעשה מסויים בהחבא או בגלוי, והוא בוחר לעשותו בגלוי - או אז ניתן ללמוד מכך שהוא עשה את המעשה בתום לב.
אבל כאשר אין לאדם את הבחירה הזו, והבחירה האמיתית היא בין לעשות המעשה בגלוי או שלא לעשותו בכלל - כי אז ברור שטענת תום הלב נפגמת קשות.
ולשופטת הילה כהן לא היתה אופציה סבירה לעשות את המעשה במחשכים. שכן, ברור שהקלדנית היתה מגלה זאת מיד – מה גם שהשופטת עצמה סיפרה שבמקרים של שביתת קלדניות היא נאלצת לכתוב פרוטוקולים בכתב יד והקלדנית מקלידה אותם מאוחר יותר.
כלומר, שהבחירה האמיתית של השופטת היתה בין לעשות את המעשים בגלוי, לבין שלא לעשותם כלל, והיא העדיפה לעשותם - אפילו בגלוי - על-פני שלא לעשותם כלל.
הנה כי כן, טענת תום הלב נתערערה קשות.
וכאן אנו מגיעים לנקודה נוספת - חמורה יותר - הנוגעת למניעיה של השופטת לעשות את מה שעשתה:
אין מחלוקת על כך שהשופטת ביצעה שתי פעולות: היא כתבה פרוטוקולים שאינם אמת, וכן קרעה את הבקשות והשליכה אותה לפח האשפה (המחלוקת בין עמדת הרוב לעמדת המיעוט היתה, כאמור, כיצד לפרש את מעשיה אלה של השופטת).
כל שלושת השופטים מנתחים את שני מעשיה אלה של השופטת בזיקה אל מטרה אחת בלבד: האם היא עשתה את כל אחד משני המעשים הללו כדי להסתיר את עובדת האיחור לעבודה.
אבל כל שלושת השופטים מתעלמים מהעובדה שהשמדת הבקשות היתה לא רק בהקשר של השמדת הוכחה מתועדת בדבר האיחור לעבודה, אלא בהקשר נוסף - הרבה יותר חמור.
כל שלושת השופטים לא הבחינו שהשמדת הבקשות שירתה תכלית נוספת: היא הסתירה העובדה שהפרוטוקולים שיקריים. שהרי אילו תייקה השופטת את הבקשות בתיקים של הפרוטוקולים, היה ברור לחלוטין - מתוך התיקים עצמם - שכל ארבעה-עשר הפרוטוקולים שיקריים הם.
ואיש לא יכחיש כמובן, שכתיבת ארבעה-עשר פרוטוקולים שיקריים הינם מעשה חמור - הרבה יותר חמור - מאשר איחור לעבודה.
כלומר, שכל שלושת השופטים התעלמו מכך שהשופטת הילה כהן למעשה נקלעה כאן למצב של עשיית מעשה חמור מחוסר ברירה: היא בעצם היתה חייבת להשמיד הבקשות - אם ברצונה להסתיר את שיקריותם של ארבעה-עשר הפרוטוקולים.
ולקבוע לאחר כל אלה, ולאחר כל מה שנמצא בפסק הדין, שהשופטת הילה כהן עשתה את שעשתה בתום לב - הינו דבר יומרני קצת יותר מדיי.
