רבים מאיתנו, אבות ואימהות במשקי בית קטנים וצנועים, קובלים על רווחיהם העצומים של הבנקים השונים ואף נוטרים להם על עושרם המופלג. משהו בכמות, בקלות, מקומם אותנו. זה מכבר פורסמו רווחיו של בנק אחד ברבעון אחד. חצי מיליארד שקל. הנה המספר בספרות: 500,000,000 שקל. הייאמן כי ייתכן? עובדה. עיניכם הקוראות עדות. אכן כי כן. זה הסכום. זה הרווח.
קל להתחסד. קל לייפייף (ובכך לזייף) את הנפש במשפטים כגון: "עיני לא צרה", "שיהיה להם לבריאות". אבל העין, נודה על האמת ונתוודה עליה, צרה מאוד. צרה צרורה. אל איחולי ה"לבריאות", במרכאות כפולות ומכופלות, אנחנו מסננים מפינו בלחישה: "שייחנקו…"
זה מוזר, כי הבנקים לא גנבו מאתנו דבר. כל פעולותיהם גלויות, שקופות, נגישות לעיון ופתוחות לעיון, לביקורת ואף, ככל שנדרש, לערעור. נוח לנו להשתלח בהם - עשירים ושבעים שכמוהם - כי הם כל מה שאנחנו, רובנו ככולנו, אינם. כי אנחנו, בניגוד להם, שכבשו זה מכבר את נחלתם בארץ המובטחת ( לא לי, לא לכם) רק יכולים לחלום על עושרם, להשתוקק ולהיכסף אליו, להתאוות לו, לקנא בו. כמה טבעי. כמה אנושי.
אנחנו רוצים להקצות את הבנקאים העשירים מחמת מיאוס, להוקיעם, לגנותם, לנקוף את מצפונם, להעיק עליו ולייסרו, משל סרחו ואות קין נטבע במצחם. איך הם לא מתביישים? אנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו, משל היתה להם סיבה אמיתית ומוצדקת להתבייש במעשיהם.
מה בעצם טמון ביסוד הטענות שלנו כלפיהם? הם מיטיבים להבין את חוקי המשחק, משחק החיים, לשחק לפיהם, להצטיין ואכן - לנצח. נוח ונעים להם על הסוס הדוהר (אל האופק? אל הזריחה? אל השקיעה?). הם לא עשו לאיש מאיתנו דבר. הם בסך הכל מציעים לנו שירות - ניהול הכסף שלנו בתנאים שהם, אכן, קובעים ומכתיבים, כי הם הבעלים והשכירים הבכירים, אינם כופים עלינו להימנות עם לקוחותיהם. זו בחירה חופשית שלנו, גם כאשר הבחירה הזו אינה אלא ברירת מחדל.
מה, אם כן, כה מכעיס וכה מקומם אותנו? עצם היותם? אופן התנהלותם? ריחוקם מאיתנו? קרבתם אלינו? אי זמינותם? היעדר נגישותם? הידיעה כי אנחנו לא נעפיל - בחיים לא, אל הפסגה שעליה הם ניצבים, נחים להם מעדנות תחת צל של תאנה וגפן, ניזונים מדבש וחלב? האם זו ההכרה כי יש להם, לבנקאים בכלל ולבכירים שבהם בפרט, מקום עבודה ותנאי עבודה טובים מאוד, מצוינים אפילו? השעות המפוצלות? יום חופשי נוסף בשבוע? הטבות מפליגות בשכר ובנלווים אליו? מתנות? בונוסים? אחוזים? מיזוג האוויר שאליו אנחנו נכנסים, מזיעים, מוצאים מקלט מעט לרגע קט מהשמש הקופחת עלינו בחוץ? הידיעה הוודאית כי אנחנו לא יכולים איתם ולא מסוגלים בלעדיהם? העובדה שאנחנו קלועים וכלואים בתוך הצבת העובדתית והתודעתית הזו?
אחת לחודשים אחדים, כאשר מתפרסמים נתונים על הרווחים העצומים (קל לכנותם שערורייתייים, אלא שאין כל שערוריה, לא בסכום ולא באופן שבו הושג) של הבנקים, קוצפים עליהם מאזין-על-הקו, מאמר חריף, סונט, נכתב אודותיהם פה ושם, גברת שחוזרת מהשוק עם סלי מזון עמוסים לעייפה ולעייפותה, רוטנת, מרירה וזועפת, על חוסר הצדק המשווע של החיים. נכון, היא צודקת. הציבור זועם על הפער ההולך ונפער, מעמיק והולך, בינו לבין הבנקאים העשירים, ההולכים ומתעשרים.
וכך זה גם בכל מקום וזמן אחרים, שבהם מיעוט עושה מה שרצוי ואפשרי לו לעשותו והרוב הדומם - חסר אונים - רוטן ומהמהמם, בוער מקינאה וכבוי מייאוש. עולם כמנהגו נוהג ומה שהיה הוא שיהיה: השיירה נובחת והכלבים עוברים.