שאול מופז הכריז כי לבני הנוער, שהתבצרו על גגות בתי הכנסת והתעמתו עם השוטרים והחיילים, לא יימצא מקום בשורות צה"ל.
ראוי תחילה לזכור מיהו שאול מופז. זהו האיש שבמשך חמש וחצי שנים - עד יציאתו בתמיכה בתוכנית ה"הינתקות" - שימש כרמטכ"ל וכשר הביטחון, ובהיותו בשני תפקידים אלה, שאי-אפשר להגזים בחשיבותם, חזר ושינן לעם כולו, ובמיוחד לתורת הלחימה ולתכנון המבצעי והאסטרטגי של צה"ל ושל מדינת ישראל כולה, כי יציאה חד-צדדית מרצועת עזה תסכן קשות את ביטחון ישראל. כאשר בנימין בן-אליעזר הציע לפנות שלושה ישובים, חזר מופז כהד על תגובת שרון כי דין נצרים כדין תל-אביב ודין כפר דרום כדין נגבה. וכאשר עמרם מצנע הציע לפנות את נצרים בלבד, הציגוהו שרון ומופז בלעג כטירון פוליטי, והכריזו כי הצעתו מסוכנת לביטחון המדינה.
או-אז באו הבחירות, ומופז גילה כי על-פי החוק לא נותר די זמן ל"תקופת צינון", בין פרישתו מצה"ל ובין יום הבחירות. מופז, הישר-באדם המשרת את הישר-כסרגל שרון, עשה "קומבינה" בחישוב מספר הימים, וכמו ילד בכיתה ז' המזייף אישור מההורים טען כי יש למנות את הימים מתאריך קודם לפרישתו הממשית מצה"ל. נדרשה עתירה לבג"צ, שהשליך מכל המדרגות את מופז ואת טיעונו המביש. בעקבות אותה פרשה, אפילו לגאון משפטי קשה להציג את מופז כאדם ישר, מוסרי ללא רבב ושומר-חוק בכל מאודו. במדינה מתוקנת, היתה פרשה כזו מביאה להתפטרותו מהפוליטיקה או לאי-אישור כהונתו בתפקידים חשובים. אך אנו, כידוע, מדינת תחמניה.
למרות שמופז לא הורשה להיבחר לכנסת, מינהו שרון לתפקיד שר, שכן על-פי החוק אפשר למנות לכך גם מי שאינו חבר הכנסת (מוזר, אך לא לתפקיד סגן שר). או-אז התברר למופז כי הישארותו כשר בממשלה, ועצם הישרדותו הפוליטית, תלויות ברצונו הטוב (או הרע, בעיני הקורא) של שרון. התברר למופז כי אם ברצונו להישרד, ולא להישלח לביתו עד הבחירות הבאות - כלומר לתמיד, מכל בחינה מעשית – עליו להיות ילד טוב ירושלים אצל המנהיג הדגול. ברור לו כי ברגע שבו ימרה את פי אבו-עמרי אפילו במעט, יבעט בו אותו איש נטול-מעצורים כבכדור סמרטוטים, ויעיפו אל מחוץ למגרש ואל ערימת האשפה הפוליטית.
לפיכך, לא רבים הופתעו כאשר לשמע דברי שרון על תוכנית ה"הינתקות", גילה מופז לפתע את אמריקה והחל לזמר זמירות עקירה. חסל סדר הסכנה לביטחון ישראל, והטירונות הפוליטית של מצנע, והרוח הגבית לטרור, ודין נצרים כדין תל-אביב, וכל מה שהפך לפתע להיות בלה-בלה ודברי הבל. המצביא הדגול, מי שהיה רמטכ"ל ושר הביטחון, והזהיר בתוקף רב מפני היציאה החד-צדדית, לא נזקק אף למצמוץ עין והחל לטפטף למוחותינו את ההיפך הגמור. התחלנו לשמוע שההינתקות תשפר את המדיניות, את הביטחון, את הכלכלה, את מזג האוויר ואת סיכויי המועמדים בתוכנית "כוכב נולד". איך יושג השיפור הזה, ומה בדיוק ישתפר – זאת לא ניסו ולא הצליחו שרון ומופז להסביר ולפרט עד היום. אנו שומעים מפיהם בעיקר עד כמה המתנחלים, בעיקר הנהגתם ובני הנוער התומכים בהם, הם עוכרי ישראל, פושעים איומים ומסוכנים למדינה.
את מניעיו של האתרוג למהפך המפתיע הרי ידענו זה זמן, ומאחר שבינתיים לא שמענו על מניעים דומים העומדים למופז, אין מנוס מלהסמיך לחישובי הישרדותו הפוליטית, כמתואר לעיל, את המהפך שהתחולל בהשקפתו המוצהרת, בן-רגע וממש פליק-פלאק המתאים ללוליין בקרקס.
ליבו של מופז, שדיבורו רך ונוטף דבש, לא מלאו לדרוש משרון ומהממשלה לעכב ולו במעט את העקירה, מאחר שלא הוכנו אפילו חדרי מגורים נאותים ומספיקים לרוב העקורים, שלא לומר לכולם, ומאחר שאין שום קשר בין אי-רצונם לשתף פעולה עם בשיא וחבורתו, שכן חובת המדינה היא להכין מקום-מגורים סביר גם למי שאינו בא להגיש תביעת פיצויים.
כעת בא אותו מופז, ובכעסו על בני הנוער מגוש קטיף הודיע כי לא יגייסם. הבנתם את זה? הוא יגייס כל שינקינאי וסתם פרחח שכל מעייניו בהבלים והוא סופר בקוצר-רוח את הימים שנותרו לפרישתו מהומבינציה, יפטור משירות המוני משתמטים ומזייפי כושר לקוי, אך לא יגייס את הנערים והנערות הללו, המוכנים למסור נפשם על הגנת ישראל והם הטובים שבחיילים ובמפקדים. מופז יודע, שהאיום שלא לגייס לצבא היה מתקבל בתרועות שמחה אצל קבוצות גדולות של בני-נוער, שהשירות בצה"ל הוא עבורם סיוט שההשתתפות בו היא כפיה איומה.
ברוב אכזריות הוא מודיע את הודעתו, ביודעו היטב כי זוהי הקבוצה היחידה המפגינה ונותנת את כל מאודה למען אידיאל שאינו כרוך ברווח כספי, וכי זוהי גם הקבוצה היחידה שעבורה אי-גיוס לצה"ל יהווה עונש קשה ולא-הוגן.
מופז אינו זקוק להנמקה הגיונית למזימתו שלא לגייס את בני הנוער מגוש קטיף, ולקשר כלשהו בין התנגדות ואפילו השתוללות בניסיון למנוע את העקירה, המהווה לרבים בישראל עקירת חלק מליבם, ובין אי-גיוס. הוא יודע היטב שהנערים הללו נאמנים למדינה עד כלות, מעולם לא היתה עימם בעיה של סרבנות, ולבטח אינם גרועים מאנשי המילואים של סיירת מטכ"ל ואחרים ששלחו את מכתבי הסרבנות מצד שמאל – ולא הוצאו משורות צה"ל. ומאחר שהגמל אינו רואה את דבשתו, אין מופז רואה עד כמה מקוממת התנפלותו על "פורעי החוק" בגוש קטיף, שמעשיהם חד-פעמיים ולא-חמורים, לאחר שהוא-עצמו לקה במעשה של אי-יושר כמתואר לעיל.
משאול מופז ומשכמותו אין לצפות לחמלה, להבנה ולהתחשבות, שראוי לנקטן בפרשה זו אפילו כלפי נערים שבלהטם התפרעו ושפכו שמן וחומרים אחרים על ראשי השוטרים (ידוע כבר שסיפור החומצה היה עלילה שפלה, וידוע גם ששום שוטר לא נפגע באופן רציני). הפצע שנפצעו בפרשת העקירה רבבות לבבות בישראל, חמור ומכאיב אלף מונים ממעט צבע שלכלך את מדי השוטרים. לצערי, אני מתקשה להאמין שדן חלוץ יאמר למופז "עד כאן", בפרשת מניעתו של הגיוס מנערי גוש קטיף.
אני מקווה שבית המשפט, שלו תוגשנה עתירות הנערים הללו בשל אי-גיוסם, יידע להעמיד במקומו את הצדיק ממשרד הביטחון, כפי שהעמידו בפרשה המכוערת של "תקופת הצינון". מעניין מדוע לא סולק מופז מכהונתו בשל אותו אישור, שהצגתו הוותה עלבון לשכל הישר ועלתה בחומרתה על כל השתוללות של נערי גוש קטיף.
