מרבית המראות הקשים מגוש קטיף והמועקות העמוקות שיחרתו בנפשם של מיליוני אזרחי ישראל יכלו להיחסך אם תוכנית ההינתקות היתה זוכה לתמיכת רוב אזרחי ישראל.
יתכן שיש רוב כזה, כפי שיתכן שאין. מה שבטוח הוא שכל אחת מאלפי המפונים מגוש קטיף וצפון השומרון משוכנע שהצדק והרוב איתו, עובדה שמקשה עליו להשלים עם גורלו המר.
לא כולם תומכים בהתנהגותם של מתנגדי ההינתקות, ויש אף כאלה שמוכנים להקשות עוד יותר על המפונים. אבל קשה להתווכח עם תחושותיהם וטיעוניהם המרכזיים של המפונים. הרי בבחירות האחרונות שהתקיימו לפני כשנתיים בלבד היו שני מועמדים לראשות הממשלה: מועמד אחד הצהיר בפני הבוחרים שמדינת ישראל חייבת לנהל מו"מ עם הפלשתינים מייד לאחר הבחירות ואם המו"מ לא יצליח, על ישראל לפנות את עזה באופן חד-צדדי. המועמד השני הבטיח מלחמה בלתי מתפשרת ובלתי פוסקת בטרור מבלי לעשות כל ויתור לפני מיגור או "חיסול הטרור".
המועמד הראשון הפך ללעג פוליטי, זכה ב-19 מנדטים ונמחק מהמפה הפוליטית בישראל. המועמד השני זכה בניצחון חסר תקדים, גרף 40 מנדטים, התקבל בידיים פתוחות בבירות העולם והפך למעין מלך בישראל. חלפו מספר חודשים, הטרור לא חוסל והמנהיג הנבחר אימץ את תוכניתו של המועמד המפסיד. לא זו בלבד, ראש הממשלה הנבחר, בחר להביא את תוכניתו לאישור הבוחרים שמטעמם נשלח לכנסת, קרי מתפקידיי הליכוד. הליכוד הכריע חד-משמעי נגד התוכנית.
היום ראש הממשלה מצדיק את ההינתקות, בעזרת חבריו החדשים בשמאל הקיצוני, כניצחון גדול של הציונות. נטען שההינתקות "משחררת" אותנו מכל התחייבות שהיתה לנו לכאורה כלפי מיליוני ערבים בעזה, משחררת אותנו מעול ביטחוני ותקציבי כבד, מכל לחץ בינלאומי עתידי, והעיקר - משחררת אותנו ממועקה מוסרית.
מאידך, טוענים מתנגדי ההינתקות בדיוק ההיפך. דהיינו, הערבים לא יסתפקו בהתקפלות חלקית, והנסיגה רק תגדיל את תאבונם לעוד ועוד ויתורים, כפי שמעידה הדרישה החדשה של הפתח לחזרה לגבולות שביתת הנשק של 1949 ומסירת נתיב העשרה לידי הפלשתינים.
בנוסף טוענים המתנגדים להינתקות שהביטחון והכלכלה רק ייפגעו - צה"ל יידרש לתת פתרונות להגנת אשדוד ואשקלון, שיהפכו בין לילה לעיירות ספר בקרבת גבול עוין - פתרונות שיכבידו על תקציב המדינה בעיצומה של שנת בחירות.
לבסוף, המתנגדים מדגישים שמרבית הגבולות בעולם נקבעו לאחר "תפיסה לוחמנית" וסימון גבול על-ידי הצד המנצח - וכך ראוי שיהיה גם במדינת היהודים - שהרי אנו פה לא רק בזכות הכוח אלא בעיקר מכוח הזכות.
הכרעה במשאל, היתה יכולה "להכשיר" את הפינוי. אם הרוב היה מצביע בעד ההינתקות. זה היה מאפשר למתנגדים להשלים ביתר קלות עם גורלם המר. אם הציבור היה מחליט לדחות את תוכנית ההינתקות, אזי מנהיגינו היו נדרשים לחזור לעבודה ולהציג לציבור חלופה טובה יותר, כפי שבצרפת ובבריטניה דחה הציבור את חוקת אירופה שהומלצה להם על-ידי מנהיגיהם ודרש משהו טוב יותר.
יש ללמוד מהטרגדיה הנוראית הזאת ולא לחזור עליה שנית. כעת, כאשר הבחירות ללא ספק בפתח, יש לציבור אפשרות לחייב את נבחרי העם להקשיב לקולם. יש לדרוש מכל מועמד לראשות ממשלה לפעול לחקיקה המחייבת משאל עם כתנאי מקדים בטרם מוסרים אדמה שבשליטת ישראל לשלטון זר או מפנים יישובים עם אזרחים המתגוררים בביתם כדת וכדין.
