לאחרונה נזדמנתי לחנות הצעצועים הידועה "המליז" במרכז לונדון. וכך בעודי משוטט לי בין המדפים ומזין עיניי בצעצועים, נתקלתי במשפחת תיירים - זוג הורים וילדה כבת שלוש. אי אפשר היה לטעות: משפחה גרמנית.
ביציאה מהחנות נתקלתי בהם שוב. הילדה הקטנה, כדרכם של ילדים, מיאנה לעזוב את החנות ופרצה בבכי. ואז, שני הוריה - אנשים גרמנים אוהבי סדר - התנפלו עליה במין נביחות לוחשות ומאיימות כאלה, והשתיקוה באחת. הילדה הדומעת המשיכה בנשימות הקצובות והמוכרות שלאחר הבכי.
אלא שאז קרה הדבר שכנראה רק מי שזוכה לחינוך גרמני נאור יודע לעשותו:
מחשש שלא תוכל לשלוט בעצמה ותפרוץ שוב בבכי הכניסה הילדה בת השלוש את כרית כף ידה אל תוך פיה ונשכה אותה בחוזקה. וכך יצאה המשפחה הגרמנית הנקייה והמסודרת אל הרחוב, והילדה את כף ידה עוד נושכת.
היו אלה 60 שניות על גרמניה.
עמוס עוז הוא איש נאור. מאז ומתמיד התקשיתי לפענח את האיש היפה הזה עם הפנים חרושי הסבל. האיש המיוסר הזה, שמעולם לא נכשל בפרץ צחוק. העיניים שכאילו מזרות אימה וכמו מסגירות זיק של טירוף קל. הספק חיוך, ספק עווית, שכמו מסתירים נפש סוערת.
לא סוערת ולא בטיח. כי "עמוס עוז" הוא מותג רב-מכר. ואת המותג רב-המכר הזה צריך לתחזק ולפרנס יום יום ושעה שעה. ועמוס עוז משרת את המותג הזה כמו עבד נרצע. כי אחרת עמוס עוז לא היה יוצא מגדרו לקרוא את העובר עתה על העוזבים את גוש קטיף "ענן עכור של מליצות ושל יבבות".
אין צורך לתרגם את המשפט הארסי הזה לגרמנית. הוא נהגה בגרמנית במוחו של עמוס עוז, ורק אחר כך תורגם על ידו לעברית. אין לי ויכוח עם הטקסטים של עמוס עוז. אלא שהמשפט הקצר והנבזי הזה אטם את מוחי משמוע את דבריו.
המותג הנאור הזה הקרוי עמוס עוז רוצה לדכא את הבוכים. אבל הבוכים הללו - מה לעשות - לא שמעו שאפשר לכלוא את הבכי ולנשוך בכאב את כף היד.
