מתוך מסכת תיאורם בעיתונות של אותם יצורים שפלים הקרויים אנסים סדרתיים, צצה ועולה לפרקים דמותו הדוחה של ה"אנס המתנצל". לאחר שסיים לבצע את זממו, לעיתים תוך אלימות קשה, יפנה האנס המתנצל ויביע את השתתפותו הכנה בצערה של הנאנסת ובמצוקתה. לפעמים יתנצל על מעשהו, לעיתים יוציא מכיסו ממחטה למחות את דמעותיה ואף ישאיר ברשותה כסף למונית, כאילו לא היה זה הוא עצמו המקור לאסונה. כל זאת עד לאונס הבא, כמובן.
כאשר נתפס האנס ומורשע, הוא לא מקבל נקודות זכות עבור התנצלויותיו הצבועות אצל שום שופט בר דעת. "הבעת הצער" שלו מתקבלת מן הסתם בשאט נפש והבוז הראויים, ולא מביאה (יש לקוות) להקלה בעונשו.
למרבה הצער, התנהגותה של השדרה המרכזית של התקשורת הישראלית מזכירה במידה מפתיעה את התנהגותו של אותו אנס. נכון, בהחלט לא כולם, לא כל הזמן, אבל עד כמה שניתן לראות מגמה (וללא ספק ניתן), תיזכר התקופה הזו כשעתה האפלה של הממלכה השביעית בישראל.
תחילה התמקדו בתקשורת בדה-לגיטימציה פרועה של כל המתנחלים באשר הם. למען האמת, לא ממש כולם. אלה היושבים במקומות כמו הר אדר, גבעת המבתר או כוכב יאיר (מבחר מאנשי התקשורת והביטחון הישראלים), אינם "מתנחבלים בשטחים כבושים" אלא "תושבים שלווים של ישובים קהילתיים". אבל כל היתר, ללא יוצא מהכלל, הם "פושעים עם מבט הזוי בעיניים, כיפה מתנפנפת (ברוב חוצפתם, עם המיליארדים שקיבלו, עוד לא המציאו כיפה שנדבקת לראש...), סכנה אדירה לדמוקרטיה", אשר בשלב ראשון צריך לגרש אותם מהשטחים שגזלו מהפלשתינים האומללים, ואם אפשר אחר כך לשלוח אותם אחר כך לאנטארקטיקה - מה טוב.
מאחורי שכבה דקה של צבע וצביעות בדמות דאגה ל"עתיד השלום" ול"זכויות הפלשתינים" בעבעה לה שינאה פשוטה ויוקדת, לשונה, לאחר ולזר ( בהקשרים אחרים קוראים לזה אנטישמיות).
אחר כך קיבלו חלקם בהבנה גם פיגועים ומעשי רצח נגד מתנחלים. דוגמה אופיינית היא מאמר של עיתונאי מסית ומתפלפל, שרואה ירי על מתנחלים כדבר לגיטימי בזו הלשון: "הגם שאני תומך במאבק לא אלים, אין לומר שירי על מתנחלים, שהם פלנגות חמושות המהוות חלק מצבא הכיבוש שרוצח והורג בפלשתינים, הוא בלתי לגיטימי". (מעניין אם הפעוטה שלהבת פס היתה חמושה בעת שנורתה).
עד שהגיעה תוכנית ה"הינתקות" של אריאל שרון ופרצה את כל הסכרים. יצא המרצע מן השק. סוף סוף לא היה צריך להתייחס אל כל עניין ה"שלום" בדיבורים על ה"הינתקות" וה"מתנחבלים". למען האמת גם אנשי השמאל כבר התעייפו מהקשקושים על השלום הנכסף המממש ובא, שרק לוינגר והעצני כביכול מונעים אותו מאיתנו. אפשר היה לגשת ישר לעניין: להיכנס בהם חזק והרבה.
כך לא אמרה התקשורת הישראלית מילת ביקורת אחת על צעדו הסטלינסטי של החוואי שרון בכפיית החלטות על הממשלה באמצעות פיטורי שרים. שום תהיות לא הועלו בעקבות התעלמות בוטה מהמשאלים והמפקדים (בהם התחייב להתחשב). שום מלה על תשלומי אתנן פוליטי. שום מילה לא נאמרה על מצג השווא השקוף של שרון על ה"הבנות" כביכול עם האמריקנים (שמצב היחסים עימם גרוע מתמיד). ושום סימני שאלה לא הועלו כלפי פסק הדין המפוקפק של בג"צ אשר נהג סטנדרט כפול בעניין הגדר מול ההינתקות.
וכאשר הנאנסת מטבע הדברים מנסה להתנגד, שולף האנס סכין ומאיים. כך הפכו צעדי המחאה הלא אלימים של המתנחלים ל"סכנה לדמוקרטיה" בתקשורת המסיתה והמתלהמת. אם בעיתונות הכתובה ניסו איך שהוא לשמור על איזושהי מראית עין, הרי באתרי האינטרנט של העיתונים הם הרשו לעצמם להתבטא חופשי כדוגמת (וואלה)
במאמר מערכת מעורר חלחלה.
והינה לאחר שההינתקות הפכה בעצם לעובדה מוגמרת, ממשיכה העיתונות בליהוק שלה בתפקיד האנס המתנצל. בסדרת מאמרים וכתבות דביקים, מגלה פתאום העיתונות הזדהות עם קורבנות העקירה. חיילי צה"ל נראים בוכים יחד עם המתפנים. מפנים ובוכים, כאשר מחברי המאמרים מקפידים לנגן את מארש האבל ברקע.
אפילו "הארץ" מגלה קורטוב של אהדה.
חייזר שנחת מהמאדים זה אתמול, היה משוכנע למקרא הכתבות לחשוב, שהפינוי הוא מין אסון טבע. איזה הר געש מתפרץ, בלתי נמנע, שמחייב את תושבי האזור להתפנות מבתיהם כפריהם ופיסת הקרקע אותם אהבו, ולא החלטה בלתי לגיטימית של שליט מזדקן בעל רקורד מפוקפק, כאשר לאותם כתבים (ולאחרים) היה תפקיד חיוני והכרחי בכך שההחלטה מתבצעת בסופו של דבר.
אני, לעומת זאת, לא קונה את דמעות התנין של העיתונאים הללו. יש לי הרגשה שכשם שבית המשפט לא מתרשם מאנסים מתנצלים, לא יעמדו דמעות תנין אלו לזכותם של אותם עיתונאים בבית המשפט של ההיסטוריה.
