בשיאה של פרשת ווטרגייט הצהיר עורך דינו של הנשיא ניקסון: "לא קל לומר את זה, אבל הלקוח שלי סבור כי הוא כמו לואי ה-14 – דיקטטור אבסולוטי, שלא חייב דין וחשבון לאיש בהבדל אחד – הוא עומד לבחירות בכל ארבע שנים". זה לא שיכנע את בית המשפט וגם לא את הסנאט אשר שילח את נשיא ארה"ב הביתה בקלון.
יש בהתנהגותו של אריק שרון משהו שמזכיר לי את ניקסון. גם הוא לא מסביר החלטות שנראות על פניהן תמוהות בשינויי הכיוון הקיצוניים שלהן: יום אחד הוא מקים התנחלויות בעזה; למחרת הוא מפנה אותן. גם אם מבטלים לרגע את ההאשמות שתוכנית ההינתקות נועדה להסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשיות השחיתות שנקשרו במשפחתו של ראש הממשלה, עדיין קשה להתעלם מהעובדה כי לא הסביר את החלטתו לסגת מעזה ומצפון השומרון.
התקשורת, מצידה, לא לוחצת עליו במיוחד לעשות זאת. יתר על כן, אדריכלי ההינתקות – שרון, פרס ובשיא, היו כולם מקימי התנחלויות נלהבים במהלך 30 השנה האחרונות בתפקידיהם כשרים ומנכ"לים של משרד ממשלה. מדוע שינו את דעתם? האם לא יכלו להבחין מבעוד מועד שההתיישבות בעזה תיצור בעיה דמוגרפית? מדוע אינם מסבירים את טעותם ומדוע אינם מסיקים מסקנות אישיות והולכים הביתה? אלה שאלות שתקשורת ביקורתית המבצעת את תפקידה ככלב שמירה של הדמוקרטיה צריכה להציב.
אך בניגוד לתקשורת האמריקנית, אשר לא נתנה לניקסון להתחמק בנימוק שהוא לואי ה-14 של הדמוקרטיה, התקשורת הישראלית מוקסמת מאריק שרון – מנהיג חזק ובולדוזר החלטי. זה נובע גם מקירבה אידאולוגית של תוכנית ההינתקות לדעותיהם של עיתונאים בכירים (למי ששכח את האתרוג של אמנון אברמוביץ'), גם מקירבה חברתית שיש לבכירי התקשורת למימסד השלטוני (שאיפשרה לדוגמה ליואל מרקוס לדווח על תוכנית ההינתקות עוד לפני ששרי הממשלה שמעו עליה), וגם מחולשתם של עיתונאים זוטרים ומקורבים פחות אשר אולי חוששים לפרנסתם.
בכל מקרה, ברור שהדחפורים המחריבים את גוש קטיף, המתנחלים הזועקים כאשר הם עטופים בטלית וקורעים את דגלי ישראל, והשוטרים המפנים בדמעות מבעד למסיכות המשוריינות פוטוגניים יותר וממלאים מסך הרבה יותר בקלות מתחקירי עומק המנסים לאתר עקבות של שחיתות במסמכים דהויים או מקשים קושיות על מנהיגים חמקניים.
התקשורת הישראלית אולי מרוצה מתיאורי הצבע הפלסטיים של ההינתקות שהיא מספקת במסווה של עיתונות מקצועית וביקורתית, אבל הציבור הישראלי לא ממש מתפעל מעיתונות כזו. סקר שערך מכון הרצוג באוניברסיטת תל-אביב מלמד כי רמת האמון של הציבור הישראלי בתקשורת בכלל ובאופן שבו היא מסקרת את ההינתקות נמוכה מאוד.
דימוקרטיה צעירה, נטולת חוקה וכלי משחק ברורים כמו ישראל, לא זקוקה למנהיג חזק או ללואי 14 שלא נותן דין וחשבון לאף אחד. היא זקוקה, כאוויר לנשימה, למנהיג קצת יותר חלש ופחות קפריזי ולתקשורת קצת יותר חזקה ופחות חנפנית להנהגה.
