רוצה חיבוק, מוחמד?

התמונות הקשות ומלאות העוצמה שבהן נראו שוטרים, חיילים ונעקרים, נופלים איש על צוואר אחיו כשהם דומעים, דחפו את מוחמד דראושה אל המקלדת, כדי לשתף אותנו בתחושותיו. למרות שהן הזכירו לו את אירועי אוקטובר 2000, אין למאמר שכתב: "סטנדרטים גבוהים למשטרה", שום קשר למרד שהסתיים במותם של 13 מהמורדים. היינו יכולים לקרוא את אותו מאמר, בכל זמן. מתוך המאמר: "מה שהאזרח הערבי מבקש", כותב מר דראוושה (מחלקה ראשונה 22.8.05),"זה אמפטיה, והרגשת שייכות". ולאלה בינינו שלא ממש מבינים למה התכוון הכותב כשהוא אומר "שייכות", הנה ההסבר: "שייכות לאינטרס הלאומי, שייכות לעשייה משותפת, שייכות למעמד שווה". בקיצור, ערביי ישראל רוצים שוויון. לא הייתי נדרש למאמרו של מר דראוושה, אלמלא ראיתי בו מאחז עיניים. האמנם רוצים ערביי ישראל "מעמד שווה"? אם כן, אני אומר להם מכל הלב: אהלן וסהלן. אלא שקריאה כזו מפיו, וכמוהו מנהיגים אחרים במגזר הערבי - אין בה כנות. היא נעדרת רצון להגן על המדינה, ולקחת חלק שווה בכל החובות. זה לא מסובך: 1. שלוש שנים שירות צבאי (או לאומי). 2. כיבוד מוסדות המדינה. 3. והכי חשוב, נטישת האג'נדה המדינית, ואימוץ אג'נדה אזרחית. וזה אומר, שבמלחמה בין מדינתם, לבין אחיהם, הם צריכים לדרוש מאחיהם להפסיק עם הטרור, או לבכות. לא לקחת צד, ובוודאי, לא לקחת חלק בטרור. מאחר והמנהיגות של ערביי ישראל, תמיד מתייצבת לטובת הפלשתינים, השלטון - ימין ושמאל - יש לו "רשות" מצד המצביעים לדפוק אותם. והתוצאה - מגזר שלם דפוק. הימין מקפח את הערבים, מפני שמבחינתו הם קולות אבודים, והשמאל כשהוא בשלטון דופק אותם, מפני שמבחינתו הם קולות בטוחים. או שהם מצביעים עבודה-מרצ, או שנציגיהם בכנסת תומכים בקואליציית שמאל. במילים פשוטות - ערביי ישראל, באמצעות נציגיהם בכנסת, אם ישחקו נכון בקלפים שהדמוקרטיה מפקידה בידיהם, הקיפוח שלהם יתפוגג. אלא שאותם מעניין בעיקר מה קורה במלחמה של הפלשתינים עם היהודים. במאבק הזה, אהדתם נתונה חד-משמעית לאויבי מדינתם. המרד באוקטובר, בניגוד למה שחושבים תמימים מהשמאל, הוכיח לרבים, שאין לסמוך על הערבים. יודגש כי אני יודע שיש רבים מקרב הערבים, שהיו רוצים באמת שוויון מלא. (סקרתי בזמנו את אירועי אוקטובר בעיתון אחר, לכן אני מצוי בפרטים). מר דראוושה מכנה את המרד הזה - "הפגנות". הוא כנראה שכח שאין בעולם הפגנות, שהמפגינים לא נושאים שלטים עם מסר כלשהו. אז הנה לכם קוראים יקרים תזכורת מהמסר שהעבירו לנו, "מפגיני" אוקטובר 2000. באותו זמן שערפאת פתח באינתיפאדה, (רבים מ-) ערביי ישראל, כשהם רעולי פנים, חסמו את כבישי הצפון, זרקו אבנים ובקבוקי תבערה על נהגים יהודים (אחד נהרג), תוך שהם צורחים: "איטבח אל יהוד" (לשחוט את היהודים), ו"בדם ואש נפדה את פלשתין". אחרים שרפו בנקים ותחנות דלק. ואם יש בינינו סתומים שלא מבינים פשרו של המרד, אז דגלי פלשתין והחמאס הם המסר. די להציץ בעיתונים מאותם ימים כדי להבין מה קרה כאן. דן מרגלית, במאמרו "דמוקרטיה מתגוננת במצב חירום", כינה את ערביי ישראל "גורם חתרני" ("הארץ" 5.10.00). באותו עיתון, יום למחרת, כתב יואל מרקוס במאמרו "צדקו הפסימיים", כי: "זו לא היתה דרך מחאה מקובלת בדמוקרטיה, אלא התקוממות, שבצדק כינה אותה השר (לביטחון פנים) שלמה בן-עמי - מרד". באותו מאמר קראנו גם את צמד המילים "גיס חמישי". תאמינו לי, יש עוד, אבל היריעה קצרה. נכון, היו 13 הרוגים, אבל מדינה שנמצאת במצב מלחמה, אם היא נדרשת לדכא מרד, אז 13 הרוגים, סליחה, זה לא הרבה. תחשבו על זה, שהאירועים התפרשו על הרבה ימים. אילו נבהלו המורדים מהיריות, לא היו יוצאים "לשדה הקרב" יום למחרת. ובבקשה אל תספרו לי סיפורים על ועדת אור. היא נולדה בחטא, ומסקנותיה - טוב נו, לא נגיד... אנקדוטה קטנה. אחד ההרוגים, היה צעיר בן 21 בשם ראמי עאר'ה. אביו השכול של ההרוג, הכניס צוות טלוויזיה לחדרו של הבן, כדי שנעמוד על עולמו הרוחני, של ה"שאהיד". בזמן שהאב הראה לנו דיסקים של זמרים ישראלים השרים בסגנון ים-תיכוני (זהבה בן, וכו'). שוטטה המצלמה על קירות חדרו של ראמי הצעיר. וזה מה שראו עינינו: פוסטר ענק של הרודן העירקי סדאם חוסיין לבוש מדי צבא, לידו, תמונה ממוסגרת של מסגד אל-אקצה, ובצמוד, מפת פלשתין ובאמצעה רובה. במפה הזו, ישראל לא קיימת, והרובה מסמל את האמצעי לחיסולה. "שאהיד אל-אקצה", זה הכינוי שבחר אביו של החלל, לכנות את בנו. ולמי שלא יודע, אדם שנפטר כתוצאה מתאונת דרכים, או ממחלת סרטן, לא יזכה בתואר "שאהיד". זה שמור רק למי שנפל במסגרת המאבק הפלשתיני באויב הציוני. אני נמנה עם אלה החוששים, שהיחסים הטעונים בין שני הקולקטיבים - יהודים וערבים, יביאו צרות על שני הצדדים. והלוואי ואתבדה. לסיכום שתי הערות למוחמד דראוושה: א) אם היית קורא למשטרה לחקור עד תום את הלינץ' שביצעו תושבי שפרעם במחבל היהודי נתן זאדה, או לחילופין קורא לשחרר את יורם שקולניק שרצח מחבל ערבי כפות, הייתי מאמין לך שחוסר שוויון מפריע לך. ב) אם אתה רוצה חיבוק משוטרים, תדריך את אחיך הערבים, לחבק את השוטרים שיגיעו למגזר, כדי לאבטח צווי הריסה שהוצאו כדין. נראה אותך...