מסביבנו עבודות עפר לחיזוק המצור. circumvallum קראו לזה הרומאים, ושרידים כאלה ניתן עדיין לראות מסביב למצדה וביתר. חז"ל עשו מ-circumvallum כרכום, "הכרכום של ביתר". אלא, שהפעם - הרומאים הם יהודים. והאבסורד הזה יכול להטריף את הדעת.
בית הכנסת של שא-נור היה עד לשבת זו בתוך מיבנה ששימש את הלגיון הערבי שחנה במצודת סנור בימי הירדנים, כמסגד. מראהו של הצריח מבטון מוכר לכל מי שעבר בסביבה. והנה, בית הכנסת הזה אמור להיות היחיד, ששרון לא יהרוס. מדוע? כי הוא היה בעבר מסגד: מסגדותו מגינה עליו. אולי זה רעיון, להעביר כל בית כנסת חדש שלב ראשוני של מסגד, כדי לבטח אותו מפני חבלניו של שרון. גם במחשבה הזאת יש כדי להטריף את הדעת.
וכך יצא, כמעט, ששא-נור יהיה היישוב היהודי היחיד, שבית הכנסת שלו לא ייהרס עמו. כמעט. מפני שבינתיים יהודי צדיק אחד, קבלן מן היישוב נופים בשם שאול חלפון, בנה במיטב כספו ובעשר אצבעותיו ואצבעות כמה בחורים נפלאים, מתנדבים, בית כנסת חדש. מבנה גודל ומוצק, בנין רציני, לא סמלי, לא הפגנה. ובשבת זו נחנך בית הכנסת והוכנס בו ספר תורה, ברוב עם, בשירה ובריקודים, כאלו אין כרכום ואין יהודים שנעשו לנו כרומאים, כאלו אין לנו כיום מלך יהודי שנעשה לנו כהורדוס. כאלו לא נגזרה גזירה, ובית כנסת זה ייהרס, חלילה - וייהרס, מפני שבו, בניגוד לקודמו, מעולם לא התפללו לאללה. ומה רקום על הפרוכת של בית הכנסת החדש, ומה שרו שם בשבת זו שוב ושוב בשאגה אדירה שהיתה צריכה להבקיע את שבעת הרקיעים? "כי לא ייטוש השם עמו, ונחלתו לא יעזוב".
וההבטחה הזאת, על-רקע הגזירה האכזרית, שבית כנסת זה לא יזכה חלילה שיתפללו בו אפילו שבת נוספת אחת, גם בה יש כדי להטריף את הדעת. ואולי, זה סוד כוחו וסוד נצחיותו של עם ישראל, שברגע מר כזה, בחירי בניו מוצאים את כחות הנפש להמשיך ולהאמין, להמשיך ולהלחם, ועוד מתוך שמחה וביטחון כי הנחלה הזו לא תיעזב, וגם אם יגררו את היהודים מתוכה בכח, היא לא תישכח, וישובו אליה. ואם חלילה בית הכנסת ע"ש רפאל איתן ז"ל שבנה שאול חלפון ייהרס, הוא ייבנה מחדש.
ואולי, חייו הקצרים חלילה של בית הכנסת הזה, דווקא הם, מבטאים ומסמלים את נצח ישראל.
בשא-נור השבוע רואים קוטב אחד בעם ישראל, את הקוטב היפה. ברדיו שומעים כאן את ישראל המכוערת, האכזרית, המרשעת, ואין כוונתי לכתבים שדיווחו מן השטח. אלה, בתיאוריהם, ביטאו בדרך כלל את הלב היהודי וניתן היה לשמוע בקולם ולהבין בין שיטי דבריהם חמלה, זעזוע נפשי, הזדהות רגשית, לפחות עם הסבל, אם גם לא עם המסר הרוחני. אך לא כך בעלי התכניות והפרשנים, המדובבים את הכתבים מן האולפן. שם נתגלה הרבה פעמים הישראלי המכוער בכל שיפלותו, בכל שינאתו, בכל מגוייסותו השמאלנית, עד כדי הפרת כל כללי האתיקה העיתונאית. רינה מצליח פונה בשאלות שיסוי למפקד צבאי: "למה לסחוב את זה?","למה יש לכם כל כך הרבה סבלנות כלפי השב"חים?","האם הלילה תעשו מעצרים?" זו אינה עיתונות מדווחת זו עיתונות משסה.
ואיילה חסון מן הערוץ הראשון, המתנהגת כאלו היא הדוברת האישית של שרון, שואלת: "מה חלקם ומה מעורבותם של אנשי מועצת יש"ע?" יום, יומיים אחר כך משתלח שרון בעצמו במועצת יש"ע במילים קשות ומאיימות. קשה להאמין שזה סתם צירוף מקרים.
רזי ברקאי בגלי צה"ל מעיר על הוצאתם בכפייה של חבר הכנסת צבי הנדל ומשפחתו מביתם: "קורע לב, איזה איפוק מגלה האיש הזה". אם הבנתם ש"האיש הזה" הוא צבי הנדל המגורש - טעות בידיהם! את לבו של ברקאי קרע האיפוק שגילה... עוקרו ומגרשו של הנדל, מפקד בית הספר לטיסה!
בכלל, עובר על הארץ גל של חמלה למגרשים, מה עולל גירוש המתנחלים לנשמותיהם הרכות, ואשר למגורשים המתגוללים כפליטים ועקורים - הם הריגוש של אתמול, הם כבר פאסה (Passe).
והיתה קריינית אחת, שקידמה את בוקר הגירוש בנחת רוח גדולה: "היום יהיה יום מעניין"... כך, במהפכה הצרפתית, ישבו נשים, צפו בראשים המתגלגלים מתחת ללהב הגיליוטינה... וסרגו. "טריקוטז" (tricoteuses) קראו להן. התקשורת הישראלית מלאה tricoteuses.
אבל גם "הסורגות" (והסורגים) יודעים לגלות אמפטיה - השתתפות עמוקה ברגשות הזולת - אך זאת רק בתנאי שהוא ערבי. אריה גולן מ"קול ישראל" מראיין עיתונאי עזתי שהתלונן על קשיי מעבר במחסומים ומעיר לו: "תתנחם, שעוד מעט אתם תגיעו הנה, ואנחנו לא נוכל להגיע". היה זה סמוך לשבת "נחמו"...
ועוד מראיין גולן עם ערבי עזתי:
העיתונאי: למה היה צריך כל כך הרבה דם? למה לא יצאתם קודם? ועכשיו, אם לא תצאו מן הגדה המערבית, יהיה לכם אותו הדבר!... ואריה גולן שומע את האיום הגס והבוטה הזה בטרור-דמים ביהודה ושומרון, ומה היא תגובתו? לא רק ענית, אמר, גם הערת את הערתך, וזה בסדר. "תודה". לו איים עתונאי יהודי בטרור יהודי, האם היה זוכה לתודה כזאת מפיו של אריה גולן?
ולא הזכרתי את גבי גזית בתוכניתו בגל ב', שאין ביטוי אחר לתאר את השתלחיותיו, אלא הסתה פרועה. לחשוב, שזה מתיימר להיות רדיו ממלכתי, וכולנו נאלצים להעלות לו מס - גם זה יכול להטריף את הדעת.
בשבוע שעבר ציטטתי כאן מדבריה של הגברת ריבלין מגני-טל: "דבר אחד אני יודעת, המדינה הזאת איבדה אותנו". מרשה אני לעצמי להעיר על כך, שהמדינה אינה הכתובת הנכונה, כ'א העם. המדינה היא מסגרת, שבתוכה ממשלות באות והולכות. הרשע יורד מן הממשלה - ומשם אל העם, והשאלה הגדולה היא, איך מגיב העם? האם, בסקרים, פגעו התמונות קורעות-הלב מגוש קטיף בשרון, מחולל הטרגדיה? אם לאו - האם יש לנו עם שלם של "סורגות" (וסורגים)? כמה צדיקים יש בישרא-סדום של שרון? הלא עמנו אינו יכול לטעון להגנתו, כמו הגרמנים או היפנים: לא ידענו, לא ראינו. במובן זה, הלא ישראל היא עדיין דמוקרטיה, והעם ראה בטלוויזיה, אולי לא את הכל, אבל ראה מספיק למוסס אפילו ליבות של אבן.
אומרים, שהיתה בכוחות סרבנות אפורה במימדים ניכרים, אך על הפרטים האלה הוטל איפול. אם כן, יש תקווה. אגב, שמעתם בתקשורת איך כל השדרים מדברים בשקיקה רבה על "הכוחות", שפינו פה ועצרו שם ונערכו כך וצעדו כך? רק לא מזמן סרבו בתקשורת להשתמש בביטוי "כוחותינו", אלא שהיה זה כש"הכוחות" פעלו נגד ערבים, לא יהודים.
העם התקבץ ברבבותיו בכפר מימון והיה מוכן לפרוץ "לעזרת אחיו הגיבורים". מי יודע, אם בלימתו באותו ליל רביעי על-ידי מועצת יש"ע לא היתה גורלית למאבק כולו. מכל מקום, המבקש ללמד זכות על עם ישראל יקבל חיזוק מן הציבור הנפלא של הצועדים, "המסתננים" ו"השבח"ים", כל אלה שראש הממשלה וכתבלביו משתלחים בה, והם הם המצילים את כבודו של עם ישראל בימים מטריפים אלה.
אולי כבר סיפרתי פה, שרחוב אחד יש בירושלים, בפסגת זאב, על שם גוי שוויצרי בשם פאול גרינינגר, חסיד אומות העולם. האיש כיהן כמפכ"ל משטרת הקנטון סט. גלן, וכאשר הגיע, בשנת 1938, זרם של פליטים יהודים, מגורשים מאוסטריה הנאצית, הוא הפר את הפקודות שקיבל ואיפשר לאלפים להכנס ולהינצל. הכל - ללא קבלת פרוטה בתמורה, אך ורק לשם שמים. האיש נתפס, נשפט ופוטר, והגיע עד פת לחם. רק לפני שנים ספורות, ולאחר מותו, נערך לו באותה העיר ובאותו בית משפט משפט חוזר, והוא זוכה. הפליטים לא היו מארצו ולא מבני עמו. ובכל זאת...
ועתה אימרו נא: כמה קציני משטרה יהודים בארץ ישראל הלכו בדרכו של גרינינגר והפירו את פקודות הגירוש המרושעות? וכמה קציני צבא?
עוד לא הגיעה העת לערוך סיכומים אחרונים. אך כבר עתה מסתמן, שעמוד הקלון יהיה ארוך מאד ומגילת הזכויות קצרה.
נפשה דרכינו ונחקורה.
