אחד הפרקים המכוערים של תחילת שנות החמישים, היה תהליך הפוליטיזציה של מערכת החינוך. יום אחד נולד במוחו של מישהו בממשלת ישראל דאז, להנהיג זרמים בחינוך. כך נולד "הזרם הכללי", "הזרם הדתי" ו"זרם העובדים". לא נרחיב את הדיבור על הצליל והקונוטציה המגעילים של המילה "זרם", אך מה חטאו ילדים רכים שנגזר עליהם להיות מסומנים כבר מקטנותם על-פי השתייכות פוליטית?
במושבה שלנו היו כבר שני בתי ספר עממיים, דתי וכללי, וכך הוחלט על הקמת בית ספר של "זרם העובדים". מאחר ובניין לא היה, אך המימסד הפוליטי של אותם ימים ראה את המשימה כדחופה, יצאה הוראה לפנות חלק מבניין ביה"ס הכללי (לימים "מגד"), לטובת ילדי ה"זרם". אנו, תלמידי ה"כללי", בעידוד מורינו, התקוממנו נגד הגזירה, וכמעט שעמדה להתחולל מלחמת אזרחים זוטא. כולנו התגייסנו לאיסוף אבנים וקרשים להגן על בית ספרנו מפני הפולשים.
בסופו של דבר לא התקיים העימות הגורלי, ואני מצאתי עצמי לומד עם בני כיתתי, בחדר צר וחשוך בסמוך לבית השימוש הציבורי של המושבה.
לאחר כמה שנים חזרה השפיות ושיטת הזרמים התבטלה, אך רוח הפלגנות לא פסה מעם ישראל.
