כאשר נבחר ראש-הממשלה אריק שרון כולנו הרגשנו שיש על מי לסמוך, אנו אנשי הימין ידענו כי האידיאולוגיה ותפיסת-החיים שלנו עולה בקנה אחד-"שרון וביטחון".
היום כאשר אנו עושים חשבון נפש ובמבט קדימה, מה קבלנו, אזי קבלנו את שרון וויתרנו על יישובים בארץ-ישראל וביטחון היא מילה זרה, נהפוך הוא, הפלשתינים דורשים יותר קרקע ומתוודים באמירתם בכול אמצעי התקשורת שזו רק ההתחלה!!! ושרון מבוצר בעמדתו, אינו מסביר לשם מה ההינתקות.
העם היהודי מאז השואה למד לסמוך רק על עצמו: הן במלחמת ששת הימים הוכחנו זאת לעצמנו ובהגנה על המולדת במלחמת יום הכיפורים.
פחדנו אז מנבואת מנהיגינו על חורבן בית שלישי. היום לאחר שלושים שנה לאותה מלחמה נוראה, מבין העם כולו שמי שנלחם ביושרה היו אותם חיילים פשוטים אשר בגופם הגנו על מדינת-ישראל, מתוך ניסיון אישי אומר ולא מתוך גבורה אלא מתוך טמטום כי כך חונכנו.
לצערי כבר אז התחלנו להפסיד, מאז פתחנו צוהר באמירה כי אין ברירה אלא לוותר...
מראות ההצלחה של פינוי גוש-קטיף, תחושת הסיפוק המלווה בניצחון מזכירה את יראות השמחה והששון בניצחון המלחמה ההיא, ונגד מי נלחמנו בשבועות האחרונים? אנו ישראלים-יהודים כנגד אחינו? והרי האופוריה העכשווית היא רגעית, אלוזיה לשם הכותרות בחדשות שתפוג עם הזמן, עם דרישות נוספות מצד הפלשתינים, גוש קטיף נמחק מעל פני המפה, אז מה? מי משכנינו לא ישן בשקט? הם מחככים ידם ורוצים עוד, ירושלים עולה לסדר היום...
מדינת ישראל הוקמה מתוך המנדט הבריטי, המפה אשר תוחמת את כלל אזורי מדינת ישראל נקראת S-15 או R-6, אם נסתכל הן בתפריט והן בתקנון של מפות אלו, אין מדובר בערים אלא על כפרים והתנחלויות על-פי R-6 רמת אביב ג' היא התנחלות וגם מושב בצרה שבו אני גר הוא התנחלות על אדמות "עירקי" מטירה-משפחה המחזיקה נסחים וטוענת שהקרקעות שייכות להם.
לפי ההיסטוריה ועל-פי חוק אין כול הבדל בין אדמת "בצרה" לאדמת "עלי-סיני".
ואני שואל מבחינה חוקית ואסטרטגית שטחים נרחבים במדינת ישראל מוגדרים "כהתנחלויות" אז לשם מה פינוי גוש-קטיף? מה קבלנו בתמורה? ירי רקטות קאסם, ואולי גם פיגועים.
הפלשתינים אינם מעוניינים בהידברות ובטח שלא בהיוותרות-למה להם? הם זוכים בפיס ללא תשלום הכרטיס ואגב, אין להם מיסי מדינה כחובה...
איך אומרים, עם האוכל בא התיאבון, טילי הקאסם ימשכו ותושבי שדרות ואופקים ישאלו: איפה שרון? ואיפה הביטחון?
יש לעצור לאלתר את מכירת החיסול של א"י. "רפול" (ז"ל) אמר שיש לדבר בשלום תמורת שלום, חושבני שההנהגה של היום התעייפה והגיע הזמן לפרוש (איך אומרים: בשיא...), יש ללכת לקראת בחירות דמוקרטיות ולאפשר צמיחה של מנהיגות מתוך פשוטי-העם, דווקא הם יודעים את הכאב של היום יום המתחיל בפרנסה דרך הבירוקרטיה אשר אוכלת כל חלקה טובה ויותר אנו רואים ועדים לפשיטות רגל של עצמאים קטנים, אותם חקלאים אשר נלחמים על אדמתם, נהגי מוניות, נהגי משאיות, צעירים וצעירות העוזבים את המדינה. בעלי-המקצוע מהמעמד הבינוני הנשחקים יום יום מול עומס ולחץ של שעות עבודה ארוכות ונוספות כדי שיעמדו בתשלומי המשכנתאות וההלוואות. אותם הילדים בבוקרו של יום הולכים לביה"ס ויודעים כי בחזרה הביתה יראו אב מובטל ומקרר ריק כי המדינה לא מכוונת אותו לעבודה מתאימה ודואגת "לילדי-העוני"...
הגיע הזמן להרים את הראש, לעצור את המחדל, עלות הפינוי נמדד במיליארדי שקלים והלב כואב ונחמץ, כן, מול הילד הרעב או הילד שיותר מאחור בטיול השנתי...
לבי נחמץ אל מול מצבינו העגום, רבותי! מדינת ישראל צועדת בצעדי ענק אל עבר מדינת עולם שלישי, שימו-לב לדוח העוני השנתי של 2004, המכה הגדולה ביותר שלנו היא השחיתות בצמרת הפוליטית והפשיעה הגואה ברחובות.
הכואב מכול, הוא האובדן הן של גוש-קטיף, והן של האמונה באג'נדה הישראלית, נסיגת הביטחון במנהיגים שלנו ואובדן מהות הדמוקרטיה והערכים הציונים אשר על ברכיהם התחנכנו ועלינו כחברה אשר הסתגלה בכוחות נפש עצומים לחוסר אונים נרכש ואינה יודעת כיצד לחלץ עצמה מסבך הפלונטר.
כולם כאחד שואלים, מהו הפתרון? אל-נא נשכח שעל יסודות בסיסים וחזקים נבנתה המדינה והחברה בישראל, על ערכי היהדות, הציונות, הסוציאליזציה והאחווה וכמובן: הדמוקרטיה ואלו-יסודות איתנים אלו יחזרו אותנו לשורשינו וימנעו מחורבן בית שלישי שהיא מדינת ישראל. הדמוקרטיה היא שלטון העם ולכן רק בכוחו לשנות ולהוביל הנהגה אכפתית, אמיתית וישרה.
