שלום לך נדיה
קראתי מה שכתבת, ואני חותם על כל מילה כשמדובר בתיאור הרגשות. אני רק חושב שהכעס הוא יועץ רע ושצריך להעמיק באנטומיה של הכישלון כדי לא להגיע שוב לא מוכנים לפיתחו של אסון נוסף.
קרולין גליק עושה היום ב"מקור ראשון" צעד חשוב בכיוון הזה: היא טוענת שהכתומים לא הצליחו לפרוץ אל הציבור הרחב בגלל האליטיזם הפוליטי של מנהיגותם, שבמשך שנות קיומה נמנעה מ"ללכלך ידיים" בפוליטיקה של פשרות בזירה הפוליטית המדינתית, הסתגרה מאחרי ערכיה, דיברה רק אל ציבור מתיישבי יש"ע ולכן הגיעה אל המאבק לא מוכנה.
זה בוודאי מסביר מדוע השתתפו במאבק רק עשרות אלפים מתוך כמיליון וחצי יהודים שהתנגדו באופן עקבי להינתקות על-פי כל הסקרים, אלא שבכך לא מסתכם כשלונם.
את טוענת, בצדק, שהמאבק נכשל בגלל הסלקציה שעשתה המנהיגות בין דעות הרבנים להם הקשיבה: היא בחרה לאטום אזניה בפני דעות המיליטנטים שבהם והעדיפה את הממלכתיים. פה, נדיה, את מתעלמת מהסיבה העמוקה יותר לכישלון, לדעתי, שהיא עצם הפנייה לרבנים בעניין הזה.
לכאורה אפשר היה לנהל מאבק בטרנספר גם בלי לפנות לרבנים, אלא שאז היה הציבור האמוני עלול להתפצל על-פי דעותיהם השונות של רבניו, מה שהיה פוגם בליכוד השורות בתוכו. המנהיגות העדיפה את הפנייה לרבנים ה"ממלכתיים" מפני שרצתה לעצמה חיים קלים: גם להימנע מ"סרבנות" בתוך שורותיה-היא וגם להימנע מלנהל בתוך הציבור האמוני דיון פתוח בעניין האסטרטגיה של המאבק. רק כך יכלה להביא את כולם לכפר מימון מבלי להיות מחוייבת לאחת משתי האסטרטגיות-המילטנטית או הממלכתית.
אני יכול להעיד מידע אישי על האופן שבו פעלו הכשלים הללו על הדיאלוג בין מנהיגות יש"ע לבין הציבור החילוני שהתנגד להינתקות, אליו אני שייך. עבור החילוני דברי רבנים בכלל ו"היה לא תהיה" בפרט אינם מספיקים, מפני שהוא בנוי אחרת. כדי לפעול הוא זקוק לתוכניות פעולה רציונליות, דהיינו: להגדרת יעדים אופרטיביים, להתאמה אינטליגנטית של אמצעים למטרות הללו (ובשפה צבאית: לסעיף "כוחות ומשימות") ולגיוס מקורות כספיים לטובת האמצעים הללו.
איש לא רק שלא הציג בפנינו כאלה בהפגנות אלא אפילו לא רמז על עצם קיומם. למרבית הצער, הפעילות היחידה שנעשתה בזיקה לציבור החילוני התבטאה בהפרעות לדרכי תחבורה. בכך קוממו חלק מאלה ש"התנדנדו" מבלי שהדבר יניע במשהו את הפוטנציאל האופרטיבי של החילונים תומכי ההינתקות. במו אוזני שמעתי מכמה מחברי ש"אם זה כל מה שאתם יודעים לעשות-תשכחו ממני".
יתר על-כן, בדיעבד מסתבר שלא היתה חלוקת כוחות ומשימות גם עבור אלה שכן התגייסו, ולכן כל הפעילות הכתומה היתה לא יותר מסדרת הפגנות חסרות יעד ותכלית. כך קרה שגם אחרי כפר מימון לא היתה פעילות אפקטיבית: גם הרבים שקיוו להרבה פחות ממלכתיות יישרו מייד קו, בין מפני שהציות לרב גובר על השיקול האישי ובין משום שמצאו את עצמם חסרי כל מסגרת ארגונית וללא שום תוכניות פעולה אופרטיביות משל עצמם.
כאמור, בהפגנות לא פנה איש ממנהיגי המאבק לציבור החילוני להציע לו דרכי פעולה. השתפתי באחדות, חיממתי את לבי נוכח ההמונים האיכותיים שפגשתי שם אבל אינני משתייך לציבור שדברי תורה ואמונה של רב אל מיקרופון מפעילים אותו. "עוצו עצה ותופר", "היה לא תהיה" ו"יהודי לא מגרש יהודי" הם עבורי אידאולוגיה שאינני מסוגל, בכוחות עצמי, לתרגם לצעדים אופרטיביים (חוץ, אולי, מאשר להליכה להפגנה נוספת כדי להזדהות עם האוכלוסיה הנפלאה שם).
במקום כל זה מישהו היה רק צריך להגיד לי מתי ואיפה להתייצב ועם איזה ציוד. איש לא עשה זאת, ואני בטוח שכמוני יש עוד רבים, רבים מדי.
אלא שכאן לא מסתיים הפיאסקו. אני מכיר אישית חילונים חברי "המטה המשותף". כששאלתי אחד מהם-בפסח- האם קיימות תוכניות אופרטיביות מהסוג שאני מדבר עליו, כאן קיבלתי תשובה חיובית ואפילו נאמר לי בלחישה מי מחזיק את הקופה של הפעילות החילונית. נחה דעתי, ואת העובדה שאיש לא פונה אלי בינתיים הסברתי לעצמי בזהירות מפני השב"כ: הנחתי שאני מופיע ברשימה של מישהו האמור, ביום פקודה, להגיד לי מתי ולאן לבוא ומה להביא איתי. כשראיתי איך נגמר כפר מימון הבנתי, מאוחר מדי, שזה לא יקרה. עד אז האמנתי שמשה לשם, למשל, ייתן לכוחות הרשע כמה סיבות טובות יותר לעצור אותו מאשר הפגנה על גג ביום הטרנספר.
השורה אחרונה היא שכל משאבי האנרגיה והכסף שעמדו לרשות המנהיגות בוזבזו על הפגנות, ושבקריית הממשלה, ברוממה וברחביה יכלו החתולים השבעים לחייך מתחת לשפמם כאשר הכלבים נבחו והשיירה עברה.
ומכאן לסדר היום הציבורי שאת מציעה.
- חבל לבזבז אנרגיות על רדיפת הרבנים ה"ממלכתיים". אי אפשר לצפות ממנהיגים רוחניים להוביל מאבק ארצי מפני שהם לא הוכשרו לעשות זאת ובדרך כלל אינם מסוגלים לכך. מי שפיתח ציפיות כאלו עשה זאת על אחריותו, והמסקנות-כולן ברמה האישית של האריות שבחרו ללכת אחרי הרועים האלה. אלה אריות שהתחפשו מרצונם לכבשים, ואי אפשר להכריח אריה להמשיך להתחפש לכבש בעל כרחו.
- באמת כדאי שתשלחו הביתה לאלתר את הנהגתכם הפוליטית, אבל ללא כעס. הם אכן כשלו והכשילו בהקשיבם לרבנים ה"ממלכתיים", אבל הם פנו לרבנים המקובלים עליכם כדי שיוכלו להוביל אתכם "דה לוקס", ללא צורך להשיב על יותר מדי שאלות שלכם, ואתם הנחתם להם לעשות זאת. הם שלוחיכם והאחריות כולה עליכם.
- את ואני חושבים שה"סזון" התחיל באוסלו, שטרנספר של יהודים על-ידי צבאם חמור מפשעי אוסלו, ונניח שרוב היהודים חושבים כמונו. נו, וכשהימין חזר לשלטון אחרי אוסלו הוא מימש את "פושעי אוסלו לדין"? לא, ולדעתי הסיבה לכך עדיין חיה ובועטת ושמה אהרן ברק. הוא "אדוני הארץ" האמיתי, ולא אחינו המגורשים שהתקשורת כל-כך אהבה לשנוא ולהדביק להם כינויים לפני שהפכו, זמנית, ל"אנדרדוג".
כפי שהכשיר את שרץ "חוק פינוי-פיצוי" ימשיך ברק להכשיר כל "סזון" נגדנו, כולל אטומיזציה של מפוני יש"ע, טרנספרים נוספים ופסקי דין נוספים מסוגו של פס"ד קעאדן. "דה-ברקיזציה" של שלוש רשויות השלטון תתאפשר רק כאשר המערכת הפוליטית תחדל לפחד ממנו, וזה יקרה רק אם האנרגיה הכתומה תתעל את עצמה אל הפוליטיקה ותנקה את השחיתות מכל מערכות השלטון. לפוליטיקאי הגון אין סיבה לפחד מפני ברק (דוגמה: רובי ריבלין, ש"נכנס" בו בלי פחד בכל הזדמנות, מפני שאין מאחוריו שום קופת שרצים) וגם לא למכור לו מדיניות חוץ וביטחון לטעמו תמורת פטור מהעמדה לדין. בכל אופן, גם כאן הכעס הוא יועץ רע, ובינתיים כדאי להשאיר את "פושעי ההינתקות לדין" ולהימנע מהשקעת גורם אנרגיה במימושה: ברק-כחומה בצורה להם.
- את רוצה לראות כאן מדינה "יהודית", אלא שהויכוח סביב מהותה של זו ניטש גם בין כתום כמוני לבין כתום חובש כיפה. בצדק את טוענת שהכישלון של הנהגת המאבק קשור, בין השאר, לדריסת הרגל הגסה מדי שנתנה מועצת יש"ע לרבנים בתוך ההוויה הפוליטית.
הם "רק" ענו על שאלות וייתכן מאוד שלולא נשאלו לא היו מתבטאים בציבור. כך או כך, מי ששאל אותם הפקיע מעצמו את היכולת לקבוע אסטרטגיה הפוכה לשלהם גם לו רצה בכך, ובכך התנהל כבמדינת הלכה. איש כמוני לא יוכל לעולם לקבל זאת. ה"סזון" שאת מדברת עליו התחיל באוסלו והוא מתבצע על-ידי חזית חסידי "מדינת כל אזרחיה" כנגד מי שנתפסים על-ידם כחסידי "מדינת הלכה".
יש הכרח לשנות את התדמית הזו של הציבור הדתי בעיני זה החילוני כצעד ראשון לקראת המצב הרצוי אומנם לכולנו, אבל בראש וראשונה לציבור הדתי: שיהודים חילונים יעדיפו, כמו פעם, "מדינת כל יהודיה" על "מדינת כל אזרחיה".
זה יכול לקרות רק אם הציבור המאמין יחדל להתפס על-ידי רוב החילונים כמי שמנסה, בשיטת הסלאמי, לייצר כאן מדינת הלכה, ובצדק או שלא בצדק גם מעשה ההתנחלות נתפס כחלק מן הניסיון הזה.
לצערנו, יש בינינו מספיק חילונים כסילים (גם ברחביה), הסבורים ששווה לטרנספר מתנחלים כדי להרחיק את סכנת מדינת ההלכה אפילו באמצעות "סזון" כנגד מי שנתפסים כתומכיה הנחושים ביותר. כדי להעביר מהעולם את החשדנות החילונית בכוונות הללו הכרחי שהציבור הדתי "ייבש" את מפלגותיו וימצא את ביטויו הפוליטי במפלגות לא דתיות (אגב, בטווח הארוך בכלל לא בטוח שבדרך זו ייצאו האינטרסים הפרטניים של האוכלוסיה הדתית נפסדים: ייתכן בהחלט שמתוך מוסדות הליכוד תהייה לכתומים השפעה רבה יותר על החינוך הדתי, למשל, מאשר למפד"ל במצבה היום או אפילו בשבתה בקואליציה).
- המשמעות האופרטיבית של הניתוח דלעיל היא חד-משמעית, ככל שתשמע פרדוקסלית. הזירה בה תקבענה בעתיד הנראה לעין ההחלטות הגרעיניות של הוויתנו היא ה"ליכוד", ובתוכו נמצא גם ריכוז הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר מבין המבקשים להתחשבן עם יצרן ההינתקות. לכן חובה על-כל הכתומים להתפקד מחר בבוקר לליכוד ולהתחיל להשפיע עליו מבפנים בשלבים: מיידית - באמצעות לחץ מלמטה על הנבחרים ועל המוסדות העכשויים, ומאוחר יותר על-ידי השתתפות במוסדות הללו.
שנית, על הכתומים להבטיח תמיכה וסיוע בפריימריז לבעל הסיכוי הגבוה ביותר לגבור על שרון, ובכך ללחוץ על מתמודדים נוספים נגד שרון להסיר מועמדות. כשקרולין גליק מדברת על בריתות פוליטיות ועל פריצה של תושבי יו"ש לעבר הציבור הרחב היא מדברת בדיוק על זה, וכדאי לכולנו לקחת ברצינות את הלקחים שהיא מפיקה מהתנהלות הנהגת יש"ע.
לכן, נדיה, בואי נפסיק לכעוס ונתרכז בצעד האפקטיבי ההכרחי והמספיק להחזרת השלטון במדינת היהודים לידי הציונים: ניקוי האורוות מהשחיתות. השחיתות היא הביצה המזינה יתושים כאריאל שרון וכאהרן ברק, ומי שלא רוצה עקיצות בעתיד לא יכול להסתפק במריחת חומר דוחה יתושים היום: הוא חייב לייבש את הביצה בה הם גדלים עוד היום.
