הנוכחות של הימין באמנות אחת הטענות הנפוצות בשיח הימני-שמאלי (ולחילופין ציוני-פוסט ציוני) היא כי המחנה הלאומי איננו מייצר אמנות. במחנה השמאלי, לעומת זאת , המחנה ההומניסטי, אוהב האדם יש אמנות, ואפילו אמנות נשגבת. הנה הסופרים זוכי הפרסים בגרמניה, עמוס עוז ואורי אבנרי. הנה הפזמונאים, כדוגמת יהונתן גפן ובנו, שלום חנוך, דליה רביקוביץ, כולם כולם שייכים למחנה אחד, מחנה השמאל. ואילו בימין? יש את אייל מגד וזהו.
כאשר בוחנים את הטענה הזו בחון היטב, יש לשאול כיצד אנו, הקהל הרחב, הצורך, אוהב, ומשתוקק לאמנות, יודעים שיש אמנות, זו או אחרת. לאמנות יש אוצרים, יש מוציאים לאור, יש יח"צנים, יש מבקרים, יש מפיקים, מממנים, ראשי קרנות עידוד, מנהלי סינמטקים, מנהלי תיאטראות. כדי להגיע אל המלך יש לעבור מספר רב של מכשלות. כדי שאמנות תפורסם, תומחז, תוצג, תתוזמר ותושר, גם היא צריכה לעבור על פני המשוכות שמציבים לפניה כל אותם בעלי תפקידים, כל אותם יודעי ח"ן של טעם טוב. לאחר שכבר יצאה האמנות אל האור יש תקשורת הבאה לבקר, להלל, לשבח, לדכא, להשפיל, וכל מה שביניהם.
לרגע קט נניח שכל אותם אנשים העומדים בין הקהל ובין אמניו הם אחים. לרגע נניח כי המוציא לאור הוא אחיו של המבקר ברדיו, והלה הוא בן דודו של הכתב בנושאי ספרות בעיתון הארץ, ואילו זה שרת עם השדר הנוכחי של רשת בית בגלי צה"ל, והלה הוא בנו של מנהל הבימה, שהוא גם חברו הטוב ביותר של המחזאי הידוע הכותב בעיקר לבית לסין, שהוא בכלל הדודן של חבר הכנסת שהוא גם אביו של כותב הטור הידוע בידיעות אחרונות, שאשתו היא בעלת הטור במקומונים מדן ועד באר-שבע, וכולי וכולי. הם גרים כמעט כולם בטווח של עשרים קילומטרים ממגדל מסוים, ושומרים על קשר עין עם הים הגדול, ונפגשים באותן נסיבות אצל אותם פוליטיקאים, בגלריות הנחשבות, בעיניהם, וכולי וכולי.
כולנו יודעים שאנו חיים בארץ קטנה, והברנז'ה של אנשי האמנות וכל המנגנון התומך בהם קשורים אחד בשני קשר אמיץ. יש להניח כי כל אותם אחים דודנים, חברים, ידידים, מכירים ומוקירים יקדמו את האמנות הנראית להם ראויה, ידכאו ויבזו את האמנות הנראית להם לא ראויה. זה איננה דמוקרטיה, זו אוליגרכיה.
ומה יעשו כל אותם מקצועני אמנות ותקשורת כדי לא להישמע ולהיראות יותר מדי הומוגנים? הם יתנו טורים קטנים, כעלי תאנה זערוריים לערווה, לאלו שראייתם את המציאות והדמיון והאמנות שונה מן השכבה השלטת. חצי תוכנית לאורי אורבך בגלי צה"ל, טור קטן לסגל במעריב, יצביעו על סופר אחד בלבד, בבוז, כסופר היחיד של הימין הקיצוני, התמהוני, הסהרורי, הפסיכוטי, ואת כל השאר יחסמו בשער, ויאמרו אין אמנות בימין.
ומה באשר לאורי צבי גרינברג? אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר? ומה באשר לעוזי חיטמן, לאהוד מנור, לנעמי שמר? הרי כל שורה מכתביהם, כולל ירושלים של זהב (המלים, לא המנגינה) היא שיא תפארתו של העם הלאומי!! הנה מספר שורות מן "האיש המוזר", נעמי שמר, חנוכה, 1975
על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון גדול מצלצל
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
והיא שייכת לו לא כדי להחזיק בה חיל כיבוש או חיל מצב
היא שייכת לו כדי לבנות בה את בית חלומותיו
שיא הימניות, הקיצוניות, התמהוניות, הסהרוריות, הפסיכוטיות, שהיה צריך לחסום בשער, לעצור בצומת כיסופים, ולא להדפיס, לפרסם, להלל, או אפילו לבקר. כיצד מתמודדים עם הימניות הזו? התשובה, מתעלמים ממנה. מתעלמים מן התוכן שלה, מן הכוונות שלה, וקוברים את האמנות הזו, את ההתעלות הזו בקרן זוית של בית הקברות הלאומי ליצירה שאיננה עולה בקנה אחד עם הדעות של הברנז'ה.
וכך עם כל יצירה, ספר, מאמר, סיפור, ציור, פיסול, מחול, מחזה. בזמן שהמחנה הלאומי היה עסוק בבנייה של ארץ ישראל, בהגשמת המנדט שנתן העם היהודי למדינת ישראל לבנות את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל, התבצרה לה הברנז'ה בהיכלי האמנות וקבעה: כאן לא יעבר שום דבר שאיננו תואם את דעתנו הקולקטיבית. רק עלי תאנה, וגם אלו במשורה, ואם יהיו נחמדים, ידברו בהתנצלות מסוימת, ולא יתייגו את עצמם יותר מדי, ועדיף שיהיו כבר ז"ל, מכיוון שכמו כל הגויים, גם אנו מכבדים יהודים מתים הרבה יותר מאשר יהודים חיים.
לכן אין זכר לספרות הנסקרת ב'מקור-ראשון' בעיתונים של הברנז'ה. לכן אין זכר להצגות ולמוזיקה הממלאות את דפי הפרסומת של 'מקור ראשון' בעיתונים ה"כלליים". לכן סקירת פעילויות התרבות בשידורי הרדיו של ימי ששי אינם כוללים אף לא אחת מאותן הצגות, סרטים, מופעי זמר, שאינם שייכים לברנז'ה או עברו את המחסום. לכן מחזמר אודות חייו ומותו של יצחק רבין מקבל סיקור אוהד שבועות וחדשים לפני שיצא אל הקהל, ללא שום קשר לערכו האמנותי. אפשרי שזה מחזמר מצוין, אך לא בזה נמדד ערכו, אלא בקרבתו הפוליטית לערכי הברנז'ה. לכן כל שדר ברנז'אי מזמן אליו לאולפן את כתבי ה'ארץ', כדי לשוחח איתם, ואת כתבי העיתון ה"אחר" כדי להסתולל עליהם. לכן קפצו על ערוץ שבע, הכריזו אותו פיראטי, וסתמו את פיו, ולא נודע כי שודרו בו שירים, או נסקרו בו ספרים. לכן כל עורך של הוצאת ספרים פוסל יצירות אשר נודפת מהן צחנה של לאומיות, או ימניות, או יהדות, או שלילה מרומזת של האוניברסליות הסובלנית-אך-קנאתנית.
לכן כל סיפור של תמהונות אנטישמית כדוגמת נשות המחסומים הצדקניות (אלו שהתנדבו לאש"ף כדי לעזור להעביר ילדים חגורי-נפץ) מודפס ומפורסם באלפי עותקים בספריית 'ידיעות אחרונות'. לכן מנהל סינמטק יעמוד כחומה בצורה על-מנת להקרין סרט שכולו שקר אנטישמי ערבי, שכולו השמצה פרועה וחסרת יסוד של צה"ל, אך לא יוסיף להקרנה אפילו ראיון אחד עם הגיבורים האמיתיים של אותה אפיזודה בג'נין, אלו שנכנסו בגופם לגוב הצבועים הממלכדים את בתיהם שלהם על נשיהם וטפם. לכן תמהים וזועמים פרשני האמנות בישראל, קובעי הנכונות הפוליטית, הנכונות האמנותית (ובלעז Arbiter Elegantarium) על השגריר אשר כיבה את האורות על מיצג מזוויע המהלל ומאליל רוצחת נתעבת אשר הרגה משפחות, נשים זקנים וטף הסועדים את ליבם שני מטר מהים.
לכן כל מופע של זמרת 'פלשתינית' זוכה לסיקור אוהד, כל הצגת תיאטרון המציגה את היהודים כפחדנים שקרנים, רמאים וגזלנים, ואת הערבי באצילותו הנשגבה, זוכה אוטומטית לסיקור אוהד ומחיאות כפיים של הברנז'ה שהציונות ממנה והלאה. כל עוד הברנז'ה שולטת שלטון ללא מצרים בשערי האמנות, תשקף האמנות את הברנז'ה, ולא את מכלול האמנות של ארץ ישראל היהודית.
לעולם לא יודו אותם העומדים בשערי הטעם הטוב כי המרכיב היחידי של טעם טוב הוא תאימות לטעם שלהם ולפוליטיקה שלהם. לא, הם יספרו כי הסיפור נלעג, הדמויות מקרטון, הפיסול ארכאי ומגושם, הפיוט המוני, הציור בהמי, ההצגה חד-מימדית, המיצג מגויס, וכולי וכולי נימוקים שכולם עניין של טעם טוב, וכולם מגויסים למען המטרה הקדושה של קידום העניין הפוסט-ציוני.
על כן, אל תאמרו אין אמנות בימין. אמרו מעתה, אין אמנות, למעט יוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל, אשר עוברת את השער הקבוע במשוכה, בגדר, בחומה, אל מחוזות האמנות הנכספים. בשער ניצבים, צדקנים וחמושים, אטומי- מבע כספינקס, רוממות הסובלנות בגרונם וחרב פיפיות בידם, חיילי הברנז'ה, ופוסלים את כל מה שאיננו עולה בקנה אחד עם רשימת הברנז'ה. מוכר לכם מצומת כיסופים?
