עתה, כשניתן לנשום לרווחה, לאחר שההינתקות עברה וללא שפיכות דמים, יש להתרכז באיחוי הקרעים שנוצרו, ולא בחשבונות הפוליטיים בנוסח "אמרנו לכם".
בשעתו, "התנבא" פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח כי משישבר חזון משחיות השווא של ארץ ישראל השלמה, יהיו אנשי גוש האמונים, הראשונים לרדת מן הארץ, לנוכח שיברו של חלומם.
גם מי שתמך בתוכנית ההינתקות וגם מי שסבור שההכרעה על חלוקת הארץ בינינו ובין הערבים נתקבלה באופן עקרוני על-ידי דוד בן-גוריון במלחמת השחרור ואין בתוצאות מלחמת 1967 לשנות באופן ניכר הכרעה זו, צריך לקוות על-מנת "שנבואתו" ההרסנית של פרופ' ליבוביץ לא תתגשם.
ההינתקות נתנה לציבור הישראלי אפשרות בלתי אמצעית להתרשם מהציבור הדתי הלאומי על כל פלגיו. מדובר באחד המרכיבים החשובים והמובילים בחברה הישראלית. ציבור אידיאליסטי, שומר חוק, ממלכתי התורם תרומה נכבדה לקיום במדינת ישראל בכל תחומי החיים, לרבות בשיעורי התנדבות מרשימים במיוחד לצבא, בכל תחומי המדע והאקדמיה, ואפילו בתחום המשפט.
האדיאולוגיה הדתית לאומית היוותה עוד מימי התנועות הראשונות שלה, "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", גשר הכרחי היסטורי בין העבר - אורח החיים היהודי בגולה במשך אלפיים שנה לבין הציונות המדינית שהיתה רעיון חילוני בעיקרו.
ציבור זה ידע בסופו של דבר לקבל את ההכרעה של המוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל על אף שהכרעה זו עמדה בסתירה לכל ערכי היסוד בהם האמין כל שנותיו, והפנים הכרעה זו באופן מעורר כבוד והערכה, למעט מספר קטן יחסית של מעשי בריונות, התפרעויות ושימוש מכוער וציני בילדים.
הרוב המכריע של ציבור המתיישבים, בניגוד לכל מני תחזיות ואף להסתה ולהשמצות, קיבל את הכרעת הרוב, גם כשהכרעה זו משמעותה פינוי ברוטאלי של קהילות שלמות והריסת מפעל חיים. כל חברה יכולה להתגאות בצורה בה התנהגו הרוב הגדול של המתיישבים והנהגתם תחת האירועים הקשים.
למרבה הצער, מזה עשרות שנים שיעבד עצמו הציבור הלאומי הדתי לדגל אחד בלבד, והוא דגל ארץ ישראל השלמה. עתה, משחזון זה עומד בניגוד לרצונו של רוב העם אסור שהדתיים הלאומיים יתכנסו בתוך עצמם, יבנו חומות סביבם ויחיו חיי מיעוט מסוגר ונרדף המנוכר מהמדינה, כפי שחלק מהם קראו בימים האחרונים לעשות. לציבור חשוב ואיכותי זה נכונו עוד משימות נכבדות בחיי מדינת ישראל.
גם לאחר נטישתו הכואבת של חזון ארץ ישראל השלמה, שההתרכזות בו היתה מיותרת בעיני רבים, נכונו לדתיים הלאומיים משימות רבות וחשובות לא פחות: המאבק על דמותה היהודית של המדינה, חיסול הפער החברתי-עדתי המקנן בנו כמחלה ממארת, המאבק בפוסט-ציוניים וברעיון "מדינת כל אזרחיה", ביטול הפריפריות במדינת ישראל, עיצוב חדש של הסטטו-קוו ביחסי דת ומדינה, יצירת פלורליזים אמיתי גם באליטות המקצועיות במשפט ובתקשורת ועוד.
בכל הנושאים הללו ימצא ציבור זה בעלי ברית הקרובים לעמדותיו בקרב רבים מבין הציבור החילוני המחזיקים בעמדות שמרניות ומסורתיות וסבורים כי רחוקים אנו מן המנוחה והנחלה. בספרו של ארי שביט "חלוקת הארץ - ישראלים חושבים על הינתקות", סבורים כמעט כל המרואיינים, שמרביתם אינם אנשי ימין, כי הסדר שלום של ממש רחוק מאיתנו שנות דור. החברה הישראלית תשאר חברה מגוייסת שנים ארוכות ותוכל רק לחלום על "מזרח תיכון חדש".
אין לחברה בישראל את הלוקסוס לוותר על הציבור הדתי הלאומי ולרצות בקיום "נבואתו" הדוחה של פרופ' ליבוביץ. יש לגבש קונצנזוס לאומי חדש בנושאים המרכזיים בחיינו בשיתוף הציבור המרכזי והחשוב של הדתיים הלאומיים.