בשנים האחרונות משדר הערוץ הראשון כל הלילה. אחר חדשות חצות ופסוקו של יום משודרות תוכניות ישנות שונות ומשונות.
אינני רוצה להרחיב את הדיבור על עליבותן של התוכניות ועל רדידות עורכיהן. זה עניינו של מבקר טלוויזיה. אך בגלל סיבות משלי נשארתי ער לילות ארוכים ומשום שלא היה דבר אחר לעשותו, צפיתי בטלוויזיה.
אציין שבמקום בו אני מתגורר אין כל אפשרות לקלוט ערוצים אחרים (מלבד ירדן) באמצעות אנטנה וגם הנסיונות עם צלחת לא צלחו.
כל הדיווחים אודות ערוץ 2 או 10 או 33 הם כמו דיווחים על הטלוויזיה הספרדית בעיני. איני קולט אותם.
לפני שנתיים, החל ממוצאי ראש השנה, הופיעו סרטי תעודה על מלחמת יום הכיפורים. חלק ניכר מסרטים אלה היו שמורים זמן רב בארכיון ולא הותר להציגם. עכשיו, משהתיישנו, הותרה הרצועה.
סיפורי השבויים שחזרו ממצרים ומסוריה היו קשים. השומרים עליהם היו משתינים על ראשיהם מדי בוקר.
החקירות של הסורים את השבויים הישראלים כללו עינויים קשים, שבירת עצמות או ניפוץ שיניים.
אלו פשעי מלחמה ואינני יודע מדוע החליט מי שהחליט לא לחשוף אותם בפני הציבור עד שנעשו ישנים.
גם ראיונות עם הורים שכולים שהוקלטו בווידיאו אחר המלחמה שודרו באותן לילות וכאתנחתא בין ראיון לסרטון על "עמק הבכא" הושמעה תפילת "ונתנה תוקף" במנגינה שחיבר יאיר רוזנבלום ז"ל.
שמעתי את הביצוע של מנגינה זו כמה חודשים לפני מותו של יאיר רוזנבלום והתקשיתי להאמין שאותו מלחין שחיבר את המנגינה ל"גבעת התחמושת" הוא האיש שחיבר את המנגינה ל"ונתנה תוקף".
המנגינה היא תפילה לעצמה. גם ללא המלים. כששמעתי את הביצוע נוכחתי שהמנגינה מאדירה את המלים. לא נתקלתי מעודי במוסיקה דתית בעלת עוצמה כזו.
יאיר רוזנבלום ע"ה היה חבר בית השיטה. בקיבוץ זה היתה דחייה מודעת לכל דבר יהודי. תיעוב גלוי למצוות מהתורה והבעות בוז ושינאה לחברי קיבוצים דתיים הנמצאים באזור. בית השיטה תיעבה את שלוחות, עין הנציב וטירת צבי.
יאיר רוזנבלום ע"ה לא הצהיר על "חזרה בתשובה" ולא נעשה שומר מצוות. אך את נשמתו היהודית הביע במנגינה מופלאה זו שחיבר ולא אתפלא אם כיום משמיעים אותה חזנים בבתי הכנסת.
קיבוץ בית השיטה איבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.
הסרטים שלאחר חצות הציגו את ההלוויות. את פני חברי הקיבוץ האבלים. את האזכרה ואת העלייה לקברים.
בית השיטה חטפה מכה אנושה באותה מלחמה.
והיו הראיונות. ראיונות ארוכים ומפורטים עם אנשי הקיבוץ. דיברו על הכאב. דיברו על חשבון הנפש. דיברו על כך שיום הכפורים נעשה יום בעל משמעות חילונית משום שהם חילונים. אלמלא הקורבנות לא היתה כל משמעות בעיניהם ליום הכיפורים ואילו כעת יש ליום הזה משמעות מכאיבה ומענה.
יכולתי לשמוע את הדברים ההזויים ביותר בראיונות הללו. אתן דוגמה אחת: אשה מבית השיטה אמרה למראייניה: "כן. לפעמים אני באמת רוצה להתפלל. ממש מרגישה צורך להתפלל. לא לאלוהים, כמובן. חס וחלילה..."
הייתי מתגלגל מצחוק אם טוביה צפיר היה משמיע דברים אלו אך המראיינים שתקו והצלם הוסיף לצלם.
והסרטים הוסיפו לבוא. עמק הבכא מס' 2. ניצולי החווה הסינית. העיניים של המדינה. הישובים שפונו מהגולן. הפצועים ונפגעי ההלם שחלקם לא שוקמו עד היום.
כאמור, לא היו לי אפשרויות רבות. יכולתי לכבות את המקלט ולהישאר שעות חשיכה ארוכות בשיממון. הצפייה בסרטיית הדיכאון היתה האלטרנטיבה שלי.
מצעד האבל והכאב הוסיף ללכת בטלוויזיה גם אחר יום הכיפורים ועד לסוף חג הסוכות.
אחרי כן החלו לשדר משחקי כדורסל ישנים או תוכניות השבוע הקודם כדרכם.
בשנה שעברה החל מצעד האבל בטלוויזיה כחודש לפני יום הכיפורים ומדי לילה הלך והתעצם.
שומרי מצוות מעטים יש בטלוויזיה הישראלית. לא הבנתי מה דוחף את עובדי הלילה להציג שוב ושוב את הכאב והשכול. האם זו אימת יום הדין המתקרב?
כאן ברצוני לסטות מהטלוויזיה ותוכניותיה ולעסוק מעט בתוכן.
יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר. בספר ויקרא פרק ט"ז מובאים הפסוקים דלקמן:
(כט) והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם:
(ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני יהוה תטהרו:
(לא) שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חקת עולם:
עינוי הנפש על פי פסוקים אלו היא מצווה. לא ענישה ולא אבל אלא מצווה. חז"ל אומרים שיש להימנע מנעילת הסנדל (נעלי עור), אכילה, שתייה, רחצה ותשמיש המטה כדי לקיים את הכתוב: "ועיניתם את נפשותיכם".
ההימנעויות הללו נראים כסבל גופני, לא נפשי. אך יהודי שומר מצוות שלא אכל דבר מן הסעודה המפסקת, לא הרטיב את שפתיו בקומו משנתו, לרגליו נעלי בד במקום נעליו הרגילות זוכר שיום הדין הוא וכי היום נחרץ דינו לחיים או למוות ועליו להתחרט על כל עוולה שעשה. הוא יחטט בזיכרונו לזכור מתי עשה דבר שאינו כשורה וכך יקיים בעל כורחו את מצוות עינוי הנפש.
יש גם תפילות. מהן תפילות שאומרים אותן רק ביום הכיפורים (המצא לנו מחילה בשעת הנעילה) ותפילות של חג.
אין יום דומה לזה אצל אומות העולם.
נשאלתי על ידי כמרים ואנשי דת שונים בחו"ל על יום הכיפורים ועל הקשר בין קדושת היום לתפקוד של עם ישראל כעם בחירה.
הביטוי עם נבחר הפך ללעג בישראל ולו רק משום שהמילה נבחר מזכירה את המלה מובחר. קיתונות של בוז נשפכו על ביטוי זה מפי אחינו בני ישראל היושבים בארץ ישראל.
כשמוטל על מ"כ בצבא להפעיל את כיתתו בעבודות ניקוי של המחנה הוא בוחר אנשים. שני חיילים נבחרים לטאטא את המדרכה, שניים נוספים נבחרים לנקות את בתי השימוש. הוא בוחר אנשים שיגרפו את האדמה ויאספו כל בדל סיגריה ונייר.
כל חייל בכיתתו נעשה חייל נבחר. המ"כ בחר בו לביצוע עבודה לא נעימה.
עם ישראל נבחר לבצע שליחות כלשהי. הסיבות לבחירת עם זה אינן ידועות לי ומי שבחר בנו לבצע את המלאכה לא טרח להסביר את סיבות בחירתו. אולי לא רצה להסתבך עם הווכחנות האין-סופית שלנו.
אך אנחנו מבצעים שליחות בעל כורחנו ומבלי שנרצה בכך. עם ישראל הפיץ את עשרת הדיברות בעולם. עם ישראל קיים אורח חיים שונה משכניו. יהודים בגלות שהיו ללעג ולקלס היוו בחיי היומיום הקשים שלהם דוגמה לעזרה הדדית, לאהבת אחים, לכִבוד הורים, להיגיינה.
כל תורת ההיגיינה שהמערב מתגאה בה כיום לא היתה קיימת לפני תחילת המאה ה-19. ואילו היהודים, בכל מקום, נטלו ידיים לפני האוכל ובסיום הארוחה, נטלו ידיים בצאתם מבית השימוש ובקומם משנתם. גם בית השימוש בבתים של אירופה הוא תוספת לבניין המקורי שבמקורו נבנה ללא שירותים. אצל היהודים נבנו השירותים בגינת הבית.
יהודים התרכזו תמיד ליד מקור מים טהורים. כך למשל נוצר הגטו הראשון בעולם - בוונציה, סביב באר שמימיה עולים הישר מן האדמה ואינם נוגעים במי העיר.
גם באמסטרדם, שקיבלה את היהודים ברצון ולא מנעה מהם להתגורר בכל מקום שירצו בעיר, העדיפו להקים את השכונה שלהם סמוך לנהר, אֱי הרחק ממימיה המזוהמים של העיר. טהרה אי אפשר לעשות במים מזוהמים.
את היהודים האשימו בהרעלת הבארות בימי המגפה השחורה וזאת משום שמימי הערים המזוהמים הפיצו את המחלה ואילו מימי היהודים לא הפיצו מחלה. בימים ההם לא ידעו עדיין על הקשר בין זיהום למחלה.
בזכות מנהגי היהודים גילה פסטר את הבקטריות ופתח דף חדש במדע הרפואה.
היהודים כולם ידעו קרוא וכתוב לפני שגוטנברג פיתח את מכבש הדפוס הראשון. זה עורר קינאה ועורר שינאה אך איכר גרמני או פולני שנוכח כי בנו מוכשר וחכם היה מביא אותו אל היהודי של העיירה או הכפר כדי שילמד אותו לקרוא.
אם הופעת הדפוס דירבנה את העולם ללמוד קריאה וכתיבה הרי שלושה תלמידים יהודים בכיתת בית ספר גרמה לחידוד האינטלקט של הכיתה כולה ולהצטיינותה על פני כיתות אחרות.
כשהיוונים העלו על הכתב את דבריהם ותורתם של הפילוסופים הגדולים הם השתמשו באלף-בית העברי העתיק (סינאי) כי ליוונים לא היה כתב משלהם.
המשטר והמשפט של היהודים הועתק בכל ארץ בה חיו לחוקי הגויים.
הכוזרים התייהדו אחרי שהמלך בדק את המשטרים והמשפטים של אומות אחרות ומצא שהמוצלח מכולם היה של היהודים.
וכבר סיפרתי במאמר קודם על הנישואין ועל חוקי הביגמיה.
כל חוקר שבודק את גלגוליו וטלטוליו של עם ישראל בא לידי מסקנה שהעם ביצע שליחות בין אם רצה בכך ובין אם לאו. בין אם ידע שהוא ממלא שליחות ובין אם התעלם.
מי שיעלעל בתולדותיהן של אומות העולם יגלה אומות שהיו ואינן עוד. הבבלים, למשל. הקלטים. האטרוסקים, האשורים.
אומות שנכחדו או נטמעו באומות אחרות ונעלמו. אך לכל אומה כזו היה תפקיד בהיסטוריה האנושית והיעלמותה באה רק אחר שמילאה את תפקידה.
זמן רב חשבתי שעם ישראל סיים את תפקידו ולכן הכחידה השואה את מרבית יהדות אירופה.
הקמתה של מדינת ישראל לא שינתה את השקפתי כי המדינה שהוקמה הלכה בדרכי הגויים. אימצה לעצמה מערכת משפטית של גויים, גינוני טקס וטקסי זיכרון פרוסיים, והפעילה מערכת חינוך שהשניאה את היהדות.
נדמה היה לי שבשנים ספורות תצטמצם האוכלוסיה הדתית בארץ משום שהבנים לא ימשיכו בדרכי אבות.
מלחמת ששת הימים בה ראינו ניסים בעינינו אילצה אותי לשנות דעתי. העם היהודי לא סיים את שליחותו.
נוכחתי לדעת שיהודים שהתיישבו בארץ ישראל ראו ברכה בעמלם. ואין הסיבה להתישבותם בארץ משנה אף כהוא זה. הארץ הזו נפתחת בפני יהודים.
ידענו להעריץ את הפלח הערבי שעיבד חלקות קרקע קטנטנות על גבי טרסות ולהתפעל מיופין. ואילו אנחנו התגברנו על מכות הטבע של הביצות הממאירות ועשינו אותן לחבלי ארץ יפהפיים ומניבים.
היו כאן כמה נסיונות התישבות של חקלאים אמריקאים בסוף המאה ה-19. הם ניכוו מצרותיה של הארץ ולבסוף עזבו.
התיישבו כאן גרמנים שעסקו בחקלאות באופן מסודר יותר מאחרים אך ישוביהם נותרו קטנים ואף שהצליחו בחקלאות היתה הצלחתם קטנה. אך ליהודים נפתחה הארץ לרווחה.
התישבו כאן יהודים שמעולם לא עסקו בחקלאות. לא הם ולא אבותיהם. את כל חוכמתם ואונם השקיעו בעבודה זו והברכה באה בעקבותיהם. בזמן קצר נעשתה החקלאות בישראל לתעשיה עתירת ידע ובשנות דור אחד נוצרו כאן מומחים שנשלחו לארצות רבות ללמד חקלאות.
היתה כאן איזו יד מכוונת. לא יד אנושית. גירסא דינקותא שלי אומרת שישוב ארץ ישראל היא מן המצוות החשובות ביותר ליהודים. אם זו מצווה חשובה הרי לבטח מי שעוסק בה זוכה לברכה בעמלו ולהגנה על חייו.
ופירוש הדבר שאין יהודי חייב למלא מצווה זו לשם מצווה. כל עוד ימלא אותה יבורך.
אבל אין יהודי רשאי לבטל מצוות אחרות כאילו לא היו, לזלזל בהן בהבל פיו ולעבור עליהן במזיד.
יום הכיפורים הוא יום קדוש וגם בו כרוכים מצוות. העונש על אכילה ביום כיפור הוא כרת. עונש איום. ככל הידוע לי נכרת שמו של האיש מספר החיים.
השם של האיש הוא השם העובר לבניו אחריו ואם נתן להם שם חדש עדיין נותר שמו כזיכרון וביום מן הימים ייקרא נכדו או נינו בשמו.
אם נענש האיש בעונש של כרת הרי יקבור את ילדיו בעודו חי ובמו עיניו יראה כיצד שמו נכרת מספר החיים ויישכח אחר מותו.
אלה דברים שלמדתי ואלו דברים שרבים ממכרי למדו וזלזלו בהם והתלוצצו עליהם וביזו אותם.
ניסים ונפלאות שהתרחשו בארץ ישראל לא התרחשו בחוץ לארץ. יהדות ספרד הגדולה שתרומתה לתרבות העולם עצומה פרחה ושגשגה בעת שהיתה אפשרות לעלות לארץ ישראל. כשהכל שגשג ושפע מכל טוב דחו היהודים את השיבה מהגלות ולבסוף הקיאה אותם ספרד מתוכה והמיטה שואה עליהם.
במזרח אירופה מוכת הפוגרומים השתדלו היהודים להתקבל כאזרחים שווים בעיני השלטונות ובעיני השכנים. איתותים ואזהרות מפני שואה מתקרבת נידחו על ידם. זאב ז'בוטינסקי הכין תוכנית בשם תוכנית האבקואציה להצלת מיליון וחצי יהודים והבאתם לארץ. הכין צי של אוניות ויצא לאירופה.
היהודים דחו אותו בטענה שאם יארזו את מטלטליהם וילכו תהיה זו הוכחה לגויים שאכן אין מקומם של היהודים בארצות אלה וכי הם צדקו כשרדפו אותם ומיררו את חייהם.
הוא הצליח להביא עשרת אלפים יהודים. אנו יודעים היטב מה עלה בגורל היתר.
בארץ ישראל הכין המופתי משרפות עבור היהודים בקרבת יריחו. הערבים ייחלו לבוא הגרמנים. הטמפלרים הגרמניים בארץ הכינו את כל חומרי התעמולה הנאצית. ארגזים מלאים בטלאי צהוב נמצאו מוכנים בשכונה הגרמנית הקטנה מול מחנה שנלר בירושלים, בוולדהיים, הלא היא אלונים בימינו, ובווילהלמה, היא בני עטרות.
מכל תוכניות ההשמדה הללו של יהודי ארץ ישראל לא יצא דבר. עם תום המלחמה היו אלה יהודי ארץ ישראל שקלטו את שארית הפליטה מאירופה.
הרוב היהודי בארץ ישראל מכנה עצמו חילוני ואינו נטרד יתר על המידה ממצוות ועבירות שבתורה. איני יודע אם התיחסות זו מוצדקת ואם לאו אבל מרביתנו חושבים. רואים את המתרחש ומנסים להסיק מסקנות מהעובדות הנראות לעין.
אותו חודש ארוך של סרטים דוקומנטריים על המלחמה, ראיונות עם שבויים ועם הורים שכולים הרי הוא חודש של עינוי וכאב וחשבון נפש.
בעל כורחי התבוננתי בכל זה ובעל כורחי התעניתי וכאבתי כל אותו חודש. זאת אומרת שבעל כורחי קיימתי את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". והרי אני איני לבד. הרי רבים ראו מה שראיתי אני ורבים קיימו מצווה זו מבלי לתת דעתם עליה.
עד עצם היום הזה אנו מוסיפים לראות הורים הקוברים את ילדיהם. האם אין אנו צריכים לתת דעתנו לכך?
על אף כל ההשמצות וגילוי התיעוב כלפי הרבנים האם לא הגיע הזמן להסתייע בהם?
אנשים צעירים רצים להודו ולנפאל, לאשרמים ולמנזרים בניסיון לחפש תשובה לסבל ולייאוש בו הם נתונים וכי אין אנחנו יכולים למצוא כאן את התשובה? אין לנו מורים רוחניים?
אנחנו מגלים סובלנות גדולה ליהודים-ישועים, למוסלמים פנאטיים, לאחמדים, עלאווים, פרבוסלבים ויוונים אורתודוכסים. איננו מגלים אותה סובלנות כלפי עצמנו וכלפי המורשת הרוחנית שלנו. חבל.