שלב בית של תוכנית ההינתקות הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל למדינת פלשתין העתידית כוללים שלושה מרכיבים עיקריים:
1. הסכם דמוגרפי, שבו הערבים מגדירים עצמם כאזרחי ישות ערבית, שאיננה ישראל. הרשות הפלשתינית לוקחת על עצמה את ניהול החיים של הערבים, במיוחד מתן שירותים של ביטחון אישי וחברתי, בריאות, חינוך תעסוקה וכיוצא באלו.
2. הסכם טריטוריאלי. הרשות קיבלה לרשותה שטחי ארץ כמשורטט על מפות מקובלות על שלושה צדדים, ישראל, רשות, והמתווך ארה"ב, לפי מפתח של רמות אחריות. שטח סי הינו באחריות מלאה של הרשות, כולל אחריות ביטחונית, ומשמעותו פרישה של כוחות חמושים, ומניעת חדירה של מיליציות חמושות מתחומה. שכם, ראמאללה, ג'נין, טולכרם, רצועת עזה וקלקיליה הן שטח סי.
3. הסכם כספי. איחוד למעשה של מערכות גבייה של מכס ומיסים עם מדינת ישראל, והעברת כספים שנגבו על-ידי רשויות המס הישראליות לידי הרשות. משמעות ההסכם היא שהרשות קובעת מהו שיעור המכס עבור סחורה, מדינת ישראל גובה את המכס, הסחורה עוברת לידי הסוחר המורשה על-ידי הרשות, והמכס עובר לחשבונות הבנק של הרשות.
הסדר שבו הוצגו הדברים איננו מקרי, כי אם לפי התועלת שלו למדינת ישראל. מבחינה דמוגרפית, האיום העיקרי על מדינת היהודים הוא דרישה של הערבים לקבל אזרחות ישראלית, כאחיהם, הערבים אשר נשארו או הצליחו לממש את תביעת השיבה. בשל האיום הזה נמנעה מדינת ישראל מלספח את השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים (הראשונה) ולכן סעיף 1 הוא חיוני, הוא המעלה היחידה של הסכמי אוסלו (אם כי עדיף היה לו נשארו הערבים משוייכים רשמית לממלכת ירדן). יתר על-כן, איכות השלטון המקומי שהרשות מספקת לאזרחיה כה ירוד, כה מושחת, עד שלאורך רוב התקופה מאז הסכם אוסלו, נשמרת מגמה של נטישה של יהודה ושומרון לעבר שדות ירוקים יותר.
ההסכם הטריטוריאלי פחות טוב, בעיקר מכיוון שהשטחים תחת השלטון הערבי הינם בסיס התארגנות לפעולות לחימה בנוכחות היהודית, ולא משנה אם הריבון בשטח הוא שלטון ירדני או שלטון פלשתיני. אין ספק שמאז שהתארגנה הרשות בשטח שהוקצה לה (תוכנית החלוקה 1994) חלה עלייה עצומה בכמות ואיכות הפיגועים באוכלוסיה היהודית, בכל מקום ואתר. אומנם אישים במפלגת העבודה המליצו לערבים לפגוע רק ביהודי יהודה שומרון ועזה, אלא שהרשות יש לה מנדט, ואמנה, והתחייבות בפני העם הערבי, להשמיד את הריבונות והנוכחות היהודית בפלשתין, בכל פלשתין, מן הנהר עד הים. לכן לא שעו לקריאתם הנרגשת של ראשי ה"עבודה" והמשיכו לרצוח יהודים באשר הם יהודים.
מאידך, רוב השטח של יהודה ושומרון המוגדר כאדמות עותומניות/מנדטוריות/כתר ירדני/אדמות מדינה, פתוח מבחינה חוקית להתיישבות יהודית, וזו אכן ניצלה את מנדט השיבה שניתן לה מאת המנדט הבריטי/ישראלי והתפתחה היטב. ארבע מאות אלף יהודים חיים כיום בשטחי ארץ שלא היו תחת שלטון ישראל ברביעי ביוני 1967.
החלק הגרוע ביותר בהסכם הינו ההסכם הכספי. זה תחום שבו כרוכות מדינת ישראל וערביי ארץ ישראל אלו באלו בקשר גורדי. מדינת ישראל בסכלותה הרבה הסתבכה עם ארגון הפשע מספר אחד בעולם, המאפיה בעלת הזרועות הארוכות ביותר, עם נציגות באום, וחשבונות בנק בכל מקום, (אש"פ) וכרתה עימה ברית כלכלית המספקת כסף למכביר למטרה אחת: המשך מימון מלחמת החרמה נגד ישראל. ואם-כך עשתה המדינה, הרי שאזרחים פרטיים, ופושעים פרטיים על אחת כמה וכמה.
לפני זמן קצר התפוצצה פרשת הדלק המהול, שבו דלק ששולם עליו מכס פלשתיני, נמכר בישראל, כאילו שולם עליו מכס ובלו ישראלי. את ההפרש שלשלו הפושעים לכיסם, תמורת מעשר לארגוני הרצח והחבלה.
האבסורד של ישות אויב החיה על חשבון הקורבן, מולידה מצבים משונים ושותפויות מוזרות עוד יותר, כגון: בכיר בשב"כ לשעבר אשר קשור בעבותות מסחר לארגון הטרור בו לחם (יוסי גינוסר למי ששכח, ניהל חשבונות של הרשות בבנקים בתל אביב. ויסגלס, איש סודו של העכשווי של ראש הממשלה קשור לעסקות קזינו, ועוד ועוד).
את הגלולה המרה של ההסכם הכספי ניתן היה להמתיק בשיקול הביטחוני. הביטחון דורש פיקוח על הסחורות הנכנסות רשות, כדי למנוע קבלת אמצעי חבלה. לא שזה עזר הרבה, לאור האוטוסטרדה של נשק ואמצעי חבלה שמצרים העמידה לרשות מערכת הטרור של החמאס ברצועת עזה.
למראית עין ישראל פיקחה על הסחורות, גבתה מכס ובלו, העבירה לרשות הפלשתינית, וזו הזדרזה להשתמש בכסף כדי לשלם למתאבדי נפץ, והזרמת נשק על-גבי קארין איי עד זד.
מאחר שהתברר כי הסכם אוסלו הוא איום קיומי של מדינת ישראל, יש צורך לפרום אותו, וזאת מבלי להוציא את המתווך החתום עליו, ארה"ב, מן הכלים.
מבחינה דמוגרפית, ההמנעה מערבים לזלוג משטח לשטח הולכת וגוברת עם הקמת גדר החיכוך. אני מניח כי תוך זמן לא רב נתחיל לראות תופעה שבה ערבים בעלי תעודות זהות כחולות ימצאו כי התעודות שלהם מזוהות כמזויפות, ויחויבו להישאר בתחום הרשות. שב"חים שימצאו ללא רישיון שהיה, יועברו אף הם לשטחי הרשות, אשר בעזה. עצורים ומבוקשים יועברו לאחר תשאול לידי הרשות, בעזה, ויהיה שחרור די מרשים על אסירים, שוב, לרצועת עזה.
מבחינה טריטוריאלית, מאז מבצע 'חומת מגן' שולטת ישראל בשטח לפי רצונה, ואיננה מתחשבת בחלוקה המנהלתית כלל ועיקר. פשיטות ומארבים נערכים בכל עת, מכל צידי הגדר, משני צידי קוי החלוקה של 1949, לדוגמא הפשיטה לאיתור משפחות הפשע בכפרים שבמשולש. למרות הפינוי המתוקשר של חומש ושא-נור, הרי שצה"ל שולט בכל שטחי ארץ ישראל למעט עזה, לפי הוראות הדרג המדיני.
ועתה שעת הכושר לחתוך את הקשר הגורדי. אם הרשות תתעקש למנוע את הפיקוח הפורמלי על כניסה של אנשים וסחורות אל רצועת עזה, הזהיר שר הביטחון, תחתוך ישראל את הקשר, וסחורות יכנסו דרך שטח ישראל רק לאחר שישולם מכס מלא, למדינת ישראל, ומאום לא יעבור לרשות. כנ"ל לגבי המע"מ שישראל גובה על מכירת סחורות ושירותים, כולו ישאר בישראל. זה חלק בית של תוכנית ההיפרדות האמיתית. המשמעות היא ייבוש הפשע בישראל, ייבוש מקורות הכנסה לפעילות הטרור של הרשות, ועליית מחירים מסחררת לערביי יהודה ושומרון. המשמעות היא כי הלחץ הביטחוני על יהודה ושומרון, הלחץ של גדר החיכוך, והלחץ הכלכלי הנובע מן הצורך לשלם מחירים ישראלים יעודדו הגירה נרחבת מיהודה ושומרון.
גם אם ראש הממשלה הזה, ושר הביטחון הזה לא ינקטו בצעדים אלו, הרי שכל ראש ממשלה אחר יעשה זאת. נתניהו כבר הכריז באורח חד-צדדי כי עזה היא המדינה הפלשתינית, כך גם יועצו של ראש הממשלה ויסגלס בפליטת פה לפני מספר חודשים, והכל בהכשר בד"צ השמאל, העבודה, מר"צ ובית המשפט העליון.
הסכמי אוסלו מתבררים כבכייה לכאלף וחמש מאות נרצחים ועשרת אלפים פצועים. הם שגיאה שיש לתקן אותה בזהירות, בשלבים, בקור רוח, ואינם חייבים להיות בכייה לדורות. תוכנית ההינתקות, על אף הדרך האכזרית והנלוזה שבה נעשתה, מניחה את התשתית לפירוק המוקש הזה, ולמיתון הסכסוך היהודי-ערבי דרך הטרנספר מרצון.
