בינואר 1898, שלוש שנים לאחר הרשעת אלפרד דרייפוס בבגידה, כתב הסופר הצרפתי אמיל זולה במאמרו "אני מאשים, איגרת לנשיא הרפובליקה":
"...אני מאשים את גנרל ביו, כי היו תחת ידו ראיות ברורות לצדקתו של דרייפוס והוא העלימן בזדון, וכי מעל באדם ובמשפט בכוונה פוליטית וכדי להציל את המטה הכללי מחרפה.
אני מאשים את גנרל דה-פליה ואת רב סרן ראווארי, כי ערכו חקירה כוזבת, משוחדת עד זוועה.
... אני מאשים את לשכות המיניסטריון, כי ניהלו בעיתונות תעמולה נבזה כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאתן.
אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון, כי עבר על החוק בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים.
בהעלותי את ההאשמות הללו ברי לי כי חלים עלי הסעיפים העשויים לענוש בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה.
אשר לאנשים שאני מאשימם - איני מכיר אותם, מעודי לא ראיתים, ואין בלבי עליהם לא טינה ולא שינאה. אין הם בעיני אלא הוויות מופשטות, רוחות זדון ורעה חברתית. ואשר אני עושה כזאת אינו אלא מעשה מהפכני, שכוונתו להחיש את הפצת האמת והצדק.
אך תאווה אחת יש בי, תאווה לאור, בשם האנושיות אשר נתענתה בעינויים רבים כל כך וזכות בידה לנחול אושר.
מחאתי הלוהטת אינה אלא זעקת נשמתי. יקומו נא ויעזרו לכם להביאני בפלילים, תיערך נא החקירה לאור היום!
אני מחכה.
קבל נא, אדוני הנשיא, רגשי כבוד עמוקים.
אמיל זולה
(מתוך: ז'אן דניס ברדן, "פרשת דרייפוס", עם עובד 1983)
מדהימה רלוונטיות דברי זולה לפרשת ההינתקות, ישראל 2005. כמעט כל מה שנדרש, הוא החלפת שמות הגיבורים וכותרות מעלליהם.
משותפת לשתי הפרשות גם השפעתן העצומה על תולדות עם ישראל.
קטונתי מלהיכנס לנעליו של אמיל זולה אך מעשה הנבלה שב"הינתקות" - לא רק הפיכת שלטון החוק לחוכא ואיטלולא ע"י אלה המופקדים על אכיפתו ושמירתו, אלא גם פגיעה אנושה בכל אושיות המשטר הדמוקרטי תוך רמיסת החלטת האומה בבחירות, הפיכת המדינה לרפובליקת בננות נשלטת ע"י משפחה עבריינית - עולה לאין ערוך גם על העוול הכבד שנגרם לסרן אלפרד דרייפוס היהודי כאשר הוכתם כבוגד בצרפת "מולדתו" לפני 110 שנים.
כאזרח שומר חוק ושוחר דמוקרטיה, נדהם ומזועזע מהידרדרות נורמות הממשל, החוק והמוסר הציבורי במדינה לשפל חסר תקדים, הריני מרים קולי בעקבות אמיל זולה:
אני מאשים !
אני מאשים את ראש הממשלה, אריאל שרון, על שכדי למלט עצמו ובניו מהעמדה לדין בגין עבירות חמורות וביניהן קבלת שוחד שהעונש בגינה הוא 7 שנות מאסר, יזם את "ההינתקות", בניגוד קוטבי לתוכנית שעל בסיסה נבחר, והעביר אותה בכל מוסדות הממשל ע"י פיטורי שרים, הטלת אימה ושיחוד חברי כנסת.
בכך רמס את מהות הדמוקרטיה והממשל הציבורי התקין.
להוסיף חטא על פשע - הוא לא קיים התחייבותו לכבד תוצאות משאל מתפקדי הליכוד, ואף סירב להחזיר תוכנית ההינתקות להכרעת הציבור, בניגוד להודעתו כי יתמוך במשאל עם - וגרם בכך לקרע עמוק.
אין הוא בודד באחריות למעשה; ללא תמיכה גורפת לה זכה, לא היה ביכולתו לעולל זאת.
אני מאשים את רוב נבחרי הליכוד, חברי הכנסת והשרים, אשר למען תועלתם האישית, תחת איומים או למען בצע קידומם, התכחשו למצע ולתוכנית לפיהם נבחרו, בגדו בציבור בוחריהם.
בלעדיהם, מעשה הנבלה לא היה צולח. יתר על כן, ללא ידיעת התנהלותם הצפויה, התוכנית הזדונית כלל לא היתה יוצאת לאוויר העולם.
אני מאשים את הפוליטיקאים הדמוקרטים-ליברלים-סוציאליסטים "נקיי-הכפיים", אשר כדי לקדם עמדותיהם חברו לרמיסת שלטון החוק והדמוקרטיה, והפקירו את המדינה לרודנות משפחת פשע; ובה בעת, מבלי למצמץ וללא בושה, רוממו בשפתותיהם שלטון החוק והדמוקרטיה במדינה.
אני מאשים את היועץ המשפטי לממשלה, על כי ממניעים זרים לא קיים חובתו להעמיד לדין את אריאל וגלעד שרון על קבלת שוחד, בהתאם לטיוטת כתב אישום שהונחה על שולחנו על-ידי פרקליטת המדינה, כאשר הראיות למעשה היו גלויות לעיני כל.
את החלטתו הנפסדת הוא ביסס בהנמקה שהייתה מביישת כל תלמיד תיכון.
להוסיף חטא על פשע, הוא אף הגן בבית המשפט העליון על מעלליי רמיסת כללי הממשל התקין והדמוקרטיה על-ידי פטרונו - העלאת תוכנית הפוכה לתוכנית ולמצע לפיהם נבחר, והעברתה הדורסנית על-ידי פיטורי שרים, שיחוד חברי-כנסת, התכחשות להתחייבות מפורשת - תוך ביזוי כל כללי שלטון תקין.
בכך מעל בתפקידו הציבורי כבד האחריות, שיעבד עצמו לרודן עבריין, פגע אנושות בשלטון החוק וסייע לרמיסת הממשל הדמוקרטי במדינה.
אני מאשים את מרבית שופטי בית המשפט העליון, על כי ממניעים זרים, בניגוד לכללי הצדק והחוק שעל שמירתם מכל משמר הם מופקדים - התעלמו מראיות ברורות, ולמרות שאף לפי פסק דינם "ניתן אומנם לפקפק אם גם בבחינת עניינו של חשוד מן השורה רואה היה היועץ המשפטי לייחס משקל דומה להסברים שנתן החשוד במסגרת אמירותיו בחקירה, אף שהסבריו אינם מתיישבים עם עובדות שיש לגביהן ראיות ישירות", העניקו ל"ראש ממשלה מכהן" יחס מועדף מזה הנקוט כלפי "אחד האזרחים" - משום שלהעמדתו לדין "עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת" (המובאות מפסק-הדין בעתירה לבג"צ בנושא אי-העמדת אריאל וגלעד שרון לדין על קבלת שוחד, נכתב ע"י השופט מצא. הצטרפו אליו ב-"אני מסכים" חמישה שופטים נוספים, ורק השופט חשין הסתייג מפסק-הדין הקלוקל. מתוך מאמר השופט שטרוזמן "חוק בלתי חוקי").
בכך הפכו את הפשע למשתלם ופטור מעונש, אם הפושע הוא ראש ממשלה הנמצא בהליך "עשייה היסטורית" - בדיוק לפי תוכניתם הזדונית של אריאל שרון ומרעיו מ"צוות החווה".
אני מאשים את שופטי בית המשפט העליון גם בכך, שבדחותם העתירות לבג"צ נגד התנהלות שרון איפשרו העברת החלטות גורליות למדינה תוך רמיסת הדמוקרטיה וכללי הממשל התקין, והקנו לגיטימיות לכאורה למעשים נפשעים אלה.
אני מאשים את פקידי השלטון הבכירים, מפקדי צה"ל והמשטרה, כי למען תועלתם האישית, תוך התרפסות בפני הרודן, מילאו באדיקות ובלהיטות כל ההוראות והפקודות - למרות ידיעתם כי החלטת ההינתקות היא בלתי חוקית בעליל, ולכן כל אזרח וחייל שומר חוק ונאמן לדמוקרטיה, חייב לסרב לבצעה.
אף לא אחד מהם הודיע כי אינו מוכן להיות שותף למעשה, אף לא אחד מהם התפטר!
אני מאשים את אישי הציבור - המומחים, אלופי המיל' והפרופסורים, אבירי ניקיון הכפיים, המוסר והאתיקה, שלטון החוק והדמוקרטיה - על שבמקום להרים קולם נגד העוולה, הצטרפו אליה ורוממו אתה בהבל-פיהם, בנימוקים מלומדים ובמילים גבוהות, אך בניגוד צורם להגיון וליושר אינטלקטואלי בסיסיים.
מתוך גישה שהמטרה הרצויה להם מקדשת את האמצעים, כל האמצעים - הם התגייסו לשרת שלטון נפשע, סייעו לו במעשי השקר וההונאה, רמיסת החוק והדמוקרטיה.
הם ידעו היטב שנשמרה רק מראית-העין - ואילו המהות נהרסה.
אני מאשים את רובה המוחלט של התקשורת הישראלית על כל זרועותיה, כי לא מילאה תפקידה הראשי כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", ומתוך עמדה פוליטית מונוליטית התגייסה לשמור על האתרוג הרקוב "גם עם קופסה אטומה, גם עם צמר גפן", "לא רק מפני הדגלים הפוליטיים אלא גם מפני דגלים משפטיים" (אמנון אברמוביץ', יום עיון על ההינתקות, מכון ואן-ליר, 2/05), התעלמה מעובדות והעלימה אותן, הציגה את רמיסת הממשל התקין והדמוקרטיה כהגנה על ערכים נעלים אלה, נתנה יד לאי-העמדה לדין של עבריינים, עיצבה דעת קהל התומכת במעשה הנבלה - ובכך מעלה בתפקידה הבסיסי לדווח אמת.
המעטים שהעזו לטעון אחרת - הושתקו בהמולה הכללית, קולם כמעט ולא נשמע.
אני מאשים את נשיא המדינה, כי במקום לשמש כמצפן וכמצפון הציבור, מגן על אושיות המשטר הדמוקרטי במדינה ועל אחדות האומה, כפי שמחייב תפקידו הרם - לא עמד במשימה, לא הרים קולו ולא ניסה ממרום סמכותו לעצור העוולה, לא דרש לקיים בחירות או משאל עם כדי למנוע הקרע - וכל שעשה היה להתנצל על האונס, עוד לפני שמעשה האונס הושלם.
כל אלה שותפים באחריות - על-ידי ביצוע פעיל, או בחוסר מעש.
הם אחראים לרמיסה עד עפר של אשיות הדמוקרטיה, שלטון החוק והממשל התקין, ולקרע בעם שלא היה כמותו בכל תולדות המדינה.
הם לא יינקו !
