עבודה עברית

לֹא רַחַשׁ וְלֹא לַעַז

בָּא וְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵי כֹל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לִמְנוֹעַ רַחַשׁ וְלַעַז בְּפִיו שֶׁל יָשָׁר ונוֹאֵל

בִּגְמַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּּן קַם וְדִוַּח לָעָם

שֶׁהַתְּרוּמָה שִׁמְשָׁה לַמִּשְכָּן בְּלֹא פְּגָם

וְהָיָה כֹּל מַלְעִיז דּוֹם נֶאֱלַם

הַכְּלָל הַזֶּה מִקַּדְמַת דְּנָא הָיָה וְקַיָּם

בְּתֵת מַתָּנָה כְּשַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַיָּם

וְלֹא כְּיָדִיד וְלֹא כְּבַעַל עִנְיָן עַד בֹּא זְמָן

הֱוֶה לְעַמְּךָ וּלְשׁוֹלְחֵיךָ אָדָם יָשָׁר נֶאֱמָן

אֲזַי כֹּל מַלְעִיז דוֹם נֶאֱלַם

כל נדיבי לב הביאו תרומה

התרומה נדבת לב האדם, נועדה להקמת המשכן. והעם הביא תרומה: חָח (תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע) וָנֶזֶם וטבעת וכוּמָז (תכשיט נשים מזהב) ולא רק אלה הם תרמו גם חומרים שהיו למעשה, מצויים אצל הרועים ואנשי השדה לכן נאמר: כל אשר ידבנו לבו. כי לא הכל יכלו לתרום חפצי זהב, ומתכת אחרת, לכן נאמר כל שלבו של אדם יחפץ לתרום. ואמנם כל אחד מהעם נתן ממה שהיה לו חפצי ערך, זהב וכסף כל אדם ונטית לבו . חשיבותה של התרומה לא רק בהקשר למשכן, שלית מאן דפליג שזו מטרה חשובה, אלא זה גם מדרבן את האדם לתת תרומה, גם לטובת הנצרכים. לפי הכלל, מי שיש לו נותן למי שחסר לו. חשוב מאוד שהתרומה תהיה מיועדת למטרה חשובה ולמעשים טובים. ולא כפי שזה קרה ניתן למעשה חטא, כחטא העגל, שם תרמו התורמים בְּנָטְלַם תכשיטי נשותיהם מהן על כרחן לעשית העגל, דלית מאן דפליג שזה היה החטא החמור ביותר שהתרחש אחרי היציאה ממצרים ואחרי מעמד הר סיני. מכאן שמוטב להכוין את האדם לעשות את הטוב בעיני האלוהים, וזה גם טוב בעיני האדם, ולא ללכת שולל אחרי הטפה למעשים פסולים . קול האדם צריך להישמע ברמה לעשית הטוב, כדי ליצור בסיס איתן לדורות הבאים. על הדור הנוכחי לסלול את הדרך לדורות הבאים. העם נתון להשפעה שלא מדעת. בפרשות שקראנו אנו מוצאים כי העם הרים קולו פעם לשיר ולהלל לאלוהים על הטוב שעשה עם עמו ישראל שנמאר: אז יש משה ובני ישראל (שמות טו/א) לא שהמדרש מדגיש, כי גם לשבח את האלוהים היה על משה להביאם לכך שנאמר: אז ישיר משה ורק אז שרו בני ישראל . גם בחטא המרגלים בהוצאת דבת הארץ רעה, (במדבר יד/א)היה על קֹרַח לדרבן את העם להתלונן ולרגון ולהרים קולו להשמעת תלונות על ה' . כדי שלא לחטוא על אמת צריך לומר כי זו איננה רק נחלת עם ישראל, כך נוהגים בני אדם בכל מקום. על כן חשוב לְכַוֵּן את החשיבה הנכונה אל השמעת קול תשואה ושמחה בעת שטוב לעם, ולחנך את הדורות, שלא להטיל אשם על הזולת. כי העושה כך נושא באשם הוא עצמו.

להגיש דין וחשבון גם בלי להדרש לכך.

פרשת פקודי שנסמכת לפרשת ויקהל לא רק מפני ששתי הפרשות קצרות יחסית לעומת אלה שקראנו, אלא מפני שבשתיהן המשכן מהוה הנושא העיקרי, הן על דרך הקמתו על-ידי בעלי מקצוע אמנים ויוצרים הם: איתמר בן אהרן הכהן ובצלאל בן אורי משבט יהודה, ואהוליאב בן אחיסמך לשבט דן. והן על דרך עשית שימוש בתרומות שנתרמו להקמתו, כשמדובר בחומרים נדירים ובעלי ערך רב, שנתרמו על-ידי העם, כאן אין נדבן אחד שיממן את היצירה של הקמת המשכן, שהקמתו נועדה לחזוק האמונה בה' כפי שכבר דובר על כך רבות. כאן כל אחד מישראל תרם את חלקו ככל אשר ידבנו לבו, עשה זאת לא בכפיה, אלא רק כנדבת לבו. משה עשה כמצות אלוהים, שלא לתת עדיפות לאלה מן העם ולזנוח את האחרים, לכן קבע תרומה של מחצית השקל שכל אדם מבן 20 ומעלה יתן, כך לא יהיה אפשר להבחין בין עשיר לעני. שנאמר: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (כי תשא ל/טו) ואכן העם תרם עד כדי כך שכל החכמים העושים במלאכת המשכן אמרו למשה: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה .. ויצו משה ...לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומהת הקדש ויכלא העם מהביא.(ויקהל ה,ו) משה ראה את עצמו חייב למסור דין וחשבון על הכסף והזהב וכל יתר התרומות שניתנו כתרומה למשכן. חכמים סבורים כי משה עשה זאת למנוע לזות שפתים ועל זה מובא מדרש: ששמע (משה) ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, נאמר: והיה כצאת משה אל האהל ....והביטו אחרי משה עד בוא האהלה (כי תשא לג/ח) ומה היו אומרים ? היו מסתכלים מאחריו ואומר אחד לחברו: ראה צוארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו, שותה משלנו, הכונה לרכל עליו עד כמה הוא שמן ומנין לו כל השומן הזה? והיו עונים זה לזה, ריקא אדם שניתמנה על מלאכת המשכן ככרי כסף וככרי זהב ....אתה רוצה שלא יעשיר.? קם משה והחל מוסר דין וחשבון, באמרו: "אלה פקודי המשכן" . אם כאן מדובר במשה שאין בו רבב, אדרבה ואדרבה כשמדובר במנהיג בן ימינו שאיננו חוסך מעצמו הנאות וטובות הנאה ואף איננו חושש ממראית עין, ולא קם לתת דין וחשבון לעם שנתן בו אִמּוּן.

עבודה עברית בדרך לחידוש קוממיות ישראל

לא בכדי הציונות שקמה לתחיה אחרי כאלפים שנה, דגלה בעבודה עברית, ואף חבריה עשו זאת הלכה למעשה. הכונה שלא תהא עבודה נָכְרִית. אנשי העלייה הציונית נמנעו מעבודה שאיננה עברית. לא בכדי הם חלוצי התחיה, הציונים החדשים, המירו עיסוקיהם בתחום המדע, הרפואה, המסחר ב"ארצות הגלות", המכונות כיום "ארצות התפוצה"והפכו בארץ לפועלים, עובדי אדמה בישבם בארץ ובישוב הארץ. הם עסקו ביבוש ביצות לא כרפרזה, אלא ממש עשו בביצות החוף באזור חדרה והסביבה ובסלילת כבישים וכלה בעבודת בניין. כמובן הבולט בכל אלה היא עבודה בחקלאות. בעשותם כן הם ותרו על ההנאות הפרטיות שלהם והתגבשו לקבוצות עובדים והקימו מסגרות שיתופיות כגון קיבוצים, קבוצות, מושבים שיתופיים וגם ישובים לא שיתופיים כגון מושבות ובכך חדשו ימי ישראל כקדם. הם גם לא חזרו על מה שקרה בבנית מקדש שנעשתה בידי נוכרים צידונים וצורים מקצועיים שדאגו לפרנסתם ולא לחוזק הבית שהוקם, וכידוע אחרי מאתיים שנה מהשלמת בנית בית המקדש נזקק המלך יהואש לְבֶדֶק בית לחיזוקו של המקדש כי הבנייה בידי נכרים גרמה לכך שהבית לא החזיק מעמד. המסקנה מהאמור בעניין המקדש שעבודה של נכרים אין בה ברכה ולא שורה בה שכינה, בסופו של דבר המקדש נפל בידי זרים. לכן בחידוש הישוב היהודי בארץ כאשר אלה שהיו תושבי ירושלים מקדמת דנא, חזרו על הטעות של מקימי המקדש ובנו בעיר העתיקה של ירושלים עשרות בתי כנסת כשהבניה נעשתה בידי בנאים ערביים, סופם היה שנפלו כולם במלחמת השחרור בידי אויבי ישראל בידי הירדנים, לא רק זאת אלא שרובם גם נהרס וחולל קדושתם. מכאן שבחידוש קוממיות ישראל בארצו, ראו כדבר ראוי שתעשה העבודה כעבודה עברית, מחשש שיהא גורל הבנייה כמו גורל זאת שצאצאי הצידונים והצורים שכני ישראל מימי קדם נהגו. אגב כל אלה נעלמו בתקופת התפשטות הָאִסְלָאם כשארצות אלו הוצפו בתושבי מדבריות ערב הבדווים (הם הערבים) וטענו כי הם אדוני הארץ מקדמת דנא. זה אשר קרה בצידון וצור ובארצות באשור ובבל וארצות ארם נהרים וצובא . תושביהם אולצו לקבל את האיסלאם כדתם, ובכך נעלמה זהותם ונהיו חלק מאנשי המדבר מהאיסלאם. מעשי זה של הבדווים -הם הערבים לא הצליח להם בארץ ישראל, זאת בזכות ישיבת שארית הפלטה בארץ בישובים שנבנו על-ידי עם ישראל, למרות החורבן והגירוש מן הארץ לא עלה בידי הפולשים להקים ישות מדינית ערבית כמו שהקימו אותם פולשים כובשים, בעירק, ובסוריה, ובלבנון ובמצרים, כי בכל מקום שבארץ היה ישוב עברי שהוקם בעבודה עברית, שמר גם על צביון הָאֱמוּנִי של יושביו והפולשים לא הצליחו כפי שהצליחו בארצות השכנות לארץ ישראל. רק מקום המקדש נתפס בידי הפולשים וקבעו בו יתדות דתם ואמונתם . בלי ישות מדינית, כמצרים וסוריה ולבנון ועירק.

טהר המדות לחם חקו של ישראל

"הטובל ושרץ בידו" אינו יכול להטיף לאחרים לנהוג בטוהר מדות. טוהר המדות לא רק צריך להעשות אל גם צריך לְהֵרָאוֹת. פירוש המלה "פקודי" המשכן, הוא "חשבון" בארמית פורשה פקודי: מִנְיָנָא. כלומר ספירת מלאי. אין כל ספק שמשה היה אחד בדורו ואולי בכל הדורות, הוא היה "נאמן ביתו של הקב"ה", (במדבר יב/ז) ולמרות זאת קם והראה דוגמה, איך נוהג מנהיג שממונה על כספים ועל השימוש בהם. כיון שמשה היה מי שהטיל על העם לעשות משכן וגם היה האחראי להאמצעים שמהם הוקם המשכן, הבהיר לעם את המטרה לשמה מוקם המשכן במדבר זאת: וכבוד ה' מָלֵא את המשכן (מ/לד) . כב' ה' ישכון במקום טהור. הרמב"ם הבהיר למי שרוצה לחוש בכבוד ה' בצורה מוחשית הנראית לעין, הפנה אותנו הכתוב ל"אור" שימצא במשכן וממלא אותו זה הוא כבוד ה' מָלֵא המשכן. כל אדם לפי הבנתו יכול היה לראות את כב' ה' שוכן משכן בצורה מוחשית, בראותו את האור המציף את המשכן, כך שהביטוי הוא מליצי שכל כונתו עבודת ה' במשכן. לעבוד את ה' עבודה באמונה שלמה. וכל מעשה שיעשה יעשה אותו לשם שמים ולא מתוך צפיה לתמורה או לשכר, כי עצם עבודת האלוהים במשכן מהוה שכרו.

לֹא בִּכְדִּי הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְאֶמְצָעֵי הֲקָמָתוֹ הָעָם נָתַן

לְמַעַן כְּבוֹד ה' בּוֹ יִשְׁכּוֹן בְּעוֹד הַמִּקְדָּשׁ בְּגֶדֶר חָזוֹן

זוֹ הָיְתָה אַז הַמְּצִיאוּת לַעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים כַּיָּאוּת

כִּי לְשֶׁם כַּךְ נָתַן תְּרוּמָה בַּדֶּרֶךְ לִכְנַעַן אֶל הַתְּקוּמָה

וּמִנִּי אָז לֹא חָדַל הַמִּנְיָן לַהֲמָרַת מִשְׁכָּן מִבַּד לְבִנְיָן

אֱלָיו יִנְהָרוּ כֹּל הָאֻמִּים לָתֵת כָּבוֹד וִיקַר לְאלֹהִים

זוֹ הַתּוֹרָה וזוֹ תַמְצִיתָהּ נְאַמֵּץ אוֹתָהּ וְנֶלֵךָ אִתָּהּ

וּמוּסָר יִשְׂרָאֵל לִוְיַת-חֵן הוּא שֶׁיְּנַצֵּחַ וְאִמְרוּ אָמֵן