לעיתים מזומנות צפה ועולה סוגיה שמסביבה מתחדדים כל חילוקי הדעות בחברה היהודית, לכדי תער חסר פשרות. הסוגיה היום היא בתי הכנסת היהודיים בגוש קטיף.
אם יש אחידות דעים כלשהי במחנה היהודי-לאומי, הרי היא שבתי הכנסת לא ראויים לחורבן, ואם לחורבן נידונו, לפחות לא בידי יהודים. לעומתם דוגלים מחייבי ההינתקות בהרס מוחלט של הישובים, כולל בתי הקברות ובתי הכנסת. ובתנ"כית, ערו ערו עד היסוד בה.
הראשונים מסבירים את עמדתם בקדושה של בתי תפילה, גם אם אינם יהודיים. לפי אותו היגיון הם שוללים הרס של מסגדים, הרס של כנסיות או כל אתר אשר בו השקיעו בני אדם מידה של קדושה. הם אינם רואים פסול בכך שמוסלמים יהפכו את בתי הכנסת למסגדים, שכן גם מסגד הוא מקום תפילה. ומה אם יחליטו המוסלמים להרוס או לשרוף את בתי התפילה? זה עניין שלהם.
הדעה הנוגדת, של דורשי ההינתקות, היא כי את בתי הכנסת יש להרוס, מכיוון שאסור לחבר את המושג קדושה לשום דבר גשמי, יהודי, כמו אבן או סלע. עצם הבקשה לראות במקום גשמי המורכב מאבן וטיט מקום קדוש היא עבודת אלילים, טוענים החילונים, אשר היהדות הצרופה איננה סובלת. יתר על-כן, אי אפשר לסמוך על ערבים שינהגו בכבוד בבתי התפילה, ולכן יש לעשות את עבודת הקודש של השמדת בתי תפילה, בעצמנו. למה? כי אין קדושה באבן, ואם נואל מישהו לחשוב שיש קדושה באבן, הרי שכדאי להוכיח לו כי הוא שוגה.
דומה הסוגיה הזו לאבן הנזרקת אל המים, והגלים מתפשטים לכל עבר, ונוגעים בכל עצם המצוי בבריכה. סלע המחלוקת הראשון הוא המושג של קדושה. לדעת המחנה הלאומי, בית המקדש קדוש, בתי קברות, בתי מדרש, בתי כנסת הם קדושים, מדי צה"ל הם מדים של קדושה, תפילה היא זמן קדוש, השבת קדושה, והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש, הנישואין הן קידושין ויחסי עם ישראל עם בוראו אף הם עניין שבקדושה.
כל המטרה של ישוב הארץ הקדושה הוא להקים בה ממלכת קודש. לכן כל אבן היא קדושה, כל חייל קדוש, ויהודי אפיקורוס בארץ ישראל קרוב אל הקדושה יותר מכל שומר מצוות בניכר. את הקדושה הזו קבלו על עצמן כל מעצמות המערב, קראו לארץ ישראל בכל המפות והאטלסים the holy land וביקשו מן העם הקדוש לשוב לציון, ולבנות בה בית לאומי שיש בו מן הקדושה. זו הגישה הלאומית אם דתית היא ואם לאו.
לעומתם קמים החילונים הפוסט-ציונים, וזועקים בכל נימי נשמתם לא יקום ולא יהיה. אין קדושה באבן, אין קדושה בעפר, אין קדושה לא בהר הבית ולא בנקבת הגיחון ולא במחראות של מחנה רעים. אין קדושה בבית כנסת, ולא בבית קברות, ולא בישיבה, ולא בבית כנסת בגוש קטיף. ובמיוחד אין קדושה בארץ ישראל. ארץ ישראל היא פלשתין, ואין בה קדושה יתרה על זו של דמשק או ניו-יורק. יש קדושת חיי אדם, ויש קדושת הדמוקרטיה, ומן הרגע שהדמוקרטיה, רוצה לומר הרוב של מאה ועשרים אנשים אשר מונו לתפקיד הרם של חברי כנסת, החליט לפרק את הטומאה הקרויה גוש קטיף מעל פני האדמה הפלשתינית, ניטלה גם הקדושה המדומה של בתי הכנסת ויש להשחית אותם עד היסוד. כי קדושה היא מושג משיחי, ימני, סהרורי, פסיכוטי, שמקומו לא יכירנו בעולם הנאור וההגיוני.
ומה באשר לקדושת מסגדים, שאחד מהם ששימש כבית כנסת בשא-נור לא נהרס כשאר הישוב? אם מותר ואף נכון להרוס בית כנסת רק מכיוון שמדינת ישראל ברחה מחבל ארץ, מדוע אסור לנו להרוס מסגד שניטש על-ידי הערבים? ובכן, את קדושת התרבות האחרת אין לנו זכות להשחית, אומרים החילונים, אלא רק את זו שלנו, גם אם איננו מאמינים כלל בזו שלנו.
בשל-כך, כל בית קברות מוסלמי הוא קדוש, אך בית קברות יהודי יכול להיעקר והגופות יטולטלו לכל מקום בלתי קדוש אחר. כל מסגד בעיבורה של העיר העברית הראשונה ישמר בקנאה, אבל באמת שאין שום צורך לשמר את קדושת הכותל המערבי שאיננו אלא גל אבנים התומך בהר הבית. רגל יהודית לא תדרוך במסגד עומר, פן יטמא, אך זכותם המלאה של הערבים לקחת את כל שרידי המקדש היהודי, לנתץ כל זכר לקדושה היהודית על הר הבית, ולשפוך את הפסולת הלא קדושה אל ה-גיא-הינום.
אם-כך, מקשה היהודי-הלאומי, אם אין קדושה לא בהר הבית ולא בירושלים, ולא בארץ ישראל, ולא ביהדות ולא ביהודים, מה בדיוק אתם עושים פה? קדושת חיי אדם יש גם בניו-אורלינס, ודמוקרטיה יש גם בנירנברג. מה לכם ולארץ ישראל? מה לכם ולארץ הקודש?
טוב, יהודי לאומי לא שואל כאלו שאלות קשות מכיוון שאפיקורוס החי בארץ הקודש קדוש משומר תרי"ג המתגורר בארצות ניכר.
עצם נוסף אליו מתנפצים גלי הבריכה הגועשת הוא היחס לערבים. צריך להרוס את בתי הכנסת אומרים החילונים אוהבי ההינתקות, שאם לא כן, הן ירקדו על הגג, ינופפו בדגלים וירימו מעליהם את הסימן הפאלי של המסגד הנצחי, וכדי ביזיון וקצף. אנו בזים להם על ההתלהמות שלהם, הריקודים שלהם על הגגות, הצווחות ההיסטריות שלהם, האיומים וההפחדות שלהם, ואיננו רוצים לתת להם במות נוספות. אנו רוצים להתנתק מכל דבר הקשור לרצועת עזה, לגוש קטיף, ובמיוחד כל סממן דתי. נהרוס את בתי הכנסת ואל נראה בבושתנו.
בדיוק להיפך, אומרים נאמני ארץ ישראל. אין להוסיף חטא על פשע, אין להוסיף ביזוי על ביזיון. אנו מכבדים את הערבים. אנו מכבדים את הכבוד שלהם לדתם, לאמונתם, לאמנתם, לעקרונותיהם. אנו מכבדים את השנאה שלהם כלפינו, את ההתחייבות החד ערכית להשמיד אותנו. אנו מאמינים לכל מילה שהם אומרים. הם אומרים שלא יקחו אחריות על בית כנסת כאשר יכבשו מחדש את גוש קטיף, הם אומרים שלא יערבו לשלומו של אף יהודי כאשר יכבשו שוב את כל ארץ ישראל-היא-פלשתין, ואנו מאמינים להם. ערבים לא משקרים, לא מיתממים, לא מתכחשים לדתם, ללאומיותם, לאחיהם, לבני שבטם.
הבה ונראה מה היחס שלהם למקומות מקודשים. הבה ונראה את היחס שלהם לדת אחרת, לפני שנעשה איתם עסקים אחרים כלשהם. בזאת יבחנו.
יתר על-כן, אם אנו היהודים קמים על בתי הכנסת שהקמנו, על הקדשים שקידשנו והורסים אותם עד היסוד, מה לנו כי נלין אם ממשלת פולין תחריב את בית הכנסת הגדול בפיוטרקוב, או העיר פרנקפורט תנתץ את בית הכנסת הגדול, שבו התפלל סבי, תעקור את בית העלמין בו טמונים שוכני עפר מאז שנות אלף, ותעביר אותו למזבלה כלשהי? העולם המתורבת הזדעזע כאשר כרתו הטאליבאן את ראשי פסלי הבודהא, אך חילוני ישראל ישושו כאשר יהרסו יהודים את בתי הכנסיות של עצמם.
הויכוח על בתי הכנסת נוגע בנקודות הרגישות ביותר של הויכוח הלאומי על החיים בארץ הקודש, צורב את כל שכבות ההגנה עד לעומק ההוויה של המדינה היהודית. האם היא ארץ הקודש או ארץ החול. מדינת כל אזרחיה, או ארץ העם היהודי. האם מדינת ישראל היא מכשיר לביצוע המדיניות של עם ישראל, דהיינו, הציונות, או שמדינת ישראל הוא עוד ארגון עיוור צבעים, עיוור לאום, שתפקידו לספק שירותים למשלם המיסים באופן היעיל והחסכוני ביותר. האם זכות קיומנו בארץ ישראל מבוססת על הקושאן התנ"כי, או על בריחה מרדיפות. האם השואה מקדשת את מדינת ישראל, או תורת ישראל מקדשת את מדינת ישראל. שאלות קשות, נוקבות, שעליהן נחלקות יהודה וישראל.
מי יתן ובית המשפט העליון, אשר עד עתה מיצב את עצמו באופן נחרץ נגד כל דבר יהודי, תורתי ולאומי יבין כי הפעם בזאת יבחן, הלב יהודי לו, אם לאו. ואם אין ליבו יהודי, אין לו מקום בארץ ישראל.