העולים מאתיופיה הגיעו לישראל עם שאיפות וציפיות גבוהות ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית כולה. חלק מהחברה פתח את שעריו לקלוט ולסייע לעדה האתיופית להתערות בחברה הישראלית אבל היו גם חלקים, כמו המגזר הדתי, שלא נהג כך, ואף העמיד את העדה האתיופית למשפט ציבורי ונמנע מלהכיר ביהדותם.
מכאן התחיל המאבק העיקש של העולים מאתיופיה נגד הרבנות הראשית ומוסדות דת והממשלה, שבמקום להושיט יד לעזרה לקהילה חלשה נכנעה לכוחות הדתיים בישראל והסכימה לכונן הסכמים קואליציוניים על גבה של קהילת יהדות אתיופיה, כמו למשל שכל ילדי העדה האתיופית ילמדו אך ורק במוסדות דתיים.
מכאן התפתחה אצל הקהילה האתיופית גם האמונה שמאבקים להכרה עושים בתוך המסגרת ולא מחוץ לה. לכן הקהילה שולחת את ילדיה למוסדות הדתיים, בתקווה שיקבלו ערכים ומוסר. אלא שבמציאות המוסדות הדתיים מקימים כיתות ייחודיות וייעודיות לעולים מאתיופיה, כך נוצר מצב של בית ספר בתוך בית ספר.
קהילה חלשה מבחינה פוליטית לא יכולה לשבור את החומות הבצורות ונאלצת לפנות לתקשורת ולהיאבק באמצעותה נגד האפליה במערכת החינוך כלפי ילדי העדה האתיופית.
כולנו התקבצנו מכל הארצות מתוך תקווה ליצור מכנה משותף ודרך משותפת לחיים כאן בישראל אך המציאות מוכיחה שנושא קיבוץ גלויות הפך לאימרה בלבד.
לא היו תקדימים בקרב קהילות אחרות שראש עיר מסרב לקלוט ילדים עולים במערכת החינוך שלו. הקהילה האתיופית הפכה לאמצעי להפעלת שרירים בין יריבים, על חשבון ילדים תמימים שרוצים בסך-הכל ללימוד ולהתערות בחברה הוותיקה.
בשנה שעברה סירבו לקלוט את ילדי העולים מאתיופיה במערכת החינוך בקריית ים. באשדוד הוקם בית ספר בתוך בית ספר לעולים מאתיופיה, ובזכות התקשורת פוזרו הילדים בבתי ספר אחרים. הקהילה האתיופית רוצה להתערות בחברה ומוכנה להמשיך להיות מושפלת, ובלבד שיסכימו לקלוט את ילדיה בבית הספר בעיר מגוריהם.
כמעט בכל עיר נאבק כל הורה מאתיופיה כדי שילדיו ילמדו בבתי הספר העירוניים וישנן ערים שמחליטות בשרירות לשלוח את ילדי העדה מחוץ לעיר. ילדים מתעוררים בחמש בבוקר ומגיעים לבית הספר בשעה תשע בבוקר, וחוזרים לבתיהם עייפים מנסיעה ארוכה. ומכאן השאלה: כמה שעות בכלל לומדים?
העולים מאתיופיה קיבלו הטבה ייחודית ממשרד הקליטה והעלייה - משכנתא לרכישת דירות קבע. מהכסף שקיבלו קנו דירות בשכונות מצוקה וזה יצר ריכוז גבוה של יוצא אתיופיה במקומות מסויימים.
לעיריה קל לסרב לקלוט את ילדי העדה במערכת החינוך העירונית כי הרישום הוא איזורי ולכן בהרבה שכונות שבהן ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, ישנה תופעה מדאיגה שילדי העדה לומדים בגני ילדים ייחודים וייעודים להם.
כך למשל, בעיר רחובות ישנה שכונה - קריית משה, שבה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. לכן ישנם שם כ-10 גני ילדים בהם נמצאים 95% מילדי העדה. בשנה זו נפתח בית ספר בשכונה, שבו לומדים רק 20 תלמידים. 90% מהם - ילדי עולים מאתיופיה.
תופעה זו, של בתי ספר ייחודיים וייעודיים לעולים מאתיופיה במסווה של איזורי רישום, קיימת בישובים שונים שבהם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה.
בנתניה נאבקה הקהילה האתיופית שנים במטרה למנוע הקמת בית ספר ייחודי וייעודי לילדי העדה במסווה של איזור רישום. הקהילה נכנעה לתכתיב הזה של איזורי רישום ולכן 95% מתלמידי בית ספר רמב"ם בעיר הם מילדי העדה וישנם בית ספר נוספים בעיר שמרוכזים בהם ילדי העדה.
ילדי העדה האתיופית הינם בנים חורגים של מערכת החינוך בישראל. רכזי חינוך במרכזי קליטה קובעים היכן ילמדו ילדי העולים, מבלי להיוועץ בהם.
בית ספר של רשת חב"ד לא מוכנים לקלוט את ילדי העולים מאתיופיה ובבתי ספר ממלכתיים חילוניים אומרים להורי ילדי העולים שכדאי שישלחו את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים כדי שיוכלו לפקח על שמירת המסורת שלהם והורים בתמימות מאמינים להצעות ומפנים את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתי דתי.
מתי העולים מאתיופיה יתקבלו בכל מוסד על בסיס מדד של כישורים ולא על סמך צבע עורם? מתי יהיו בני ישראל באמת ערבים זה לזה?
העולים מאתיופיה, שמגיעים בשנים אחרונות, המכונים "הפלשמורה", מחויבים לשלוח את ילדיהם למוסדות הדתיים וזה כחלק מתהליך הגיור שעוברת כל משפחה. לכן ביישובי קבע שבהם ריכוז גבוה של קהילת הפלשמורה, בתי הספר הדתיים מקימים כיתות ייחודיות וייעודיות וכך מבליטים את השונות ואפילו ילדים שנולדו בארץ לומדים בכיתות ייחודיות וייעודיות.
זו תופעה שמוכרת לכל העוסקים בדבר, אך יש בעייה קשה יותר מעניין המצדק החברתי, והיא עיקרון ה"שמור לי ואשמור לך". המערכת המקולקלת הזו זורעת שינאת חינם במקום אהבת חינם בין הקהילות השונות, ואם היא תמשיך בדרכה הנוכחית, ימשכו לנשור ילדים ממערכת החינוך ויעסקו בפשיעה מחוסר מעש, כי ממילא בכיתות המורים לא מייחסים חשיבות לנוכחותם בספסל הלימודים.
צריך דם חדש במערכת החינוך המיושנת שיעורר אותה מהשינה ומהשינאה, שיעורר יוזמה, ויעודד יצירה משותפת בין ילדי העולים ולבין ילדי הוותיקים.
ראש עיריית אור יהודה סירב לקלוט את ילדי העדה האתיופית בבית הספר הממלכתי הדתי בעירו. רוב המבקשים להירשם לבית ספר זה הם ילדים של קהילת הפלשמורה שהגיעו לישראל לא מזמן, בהסדר עם הרבנות הראשית שהם צריכים לעבור גיור. סירוב ראש העיר לקלוט אותם בבית הספר מעמיד את המשפחות בבעיה: מצד אחד הרבנות דורשת שיעברו גיור ומצד שני בתי הספר הדתיים מסרבים לקלוט אותם. אז מי ייקח אחריות ויפתור את הבעיה?
כולנו שבעי אכזבות. חבל שמשרד החינוך לא טורח להפיק לקחים ולתקן את המעוות. חבל שילדים רבים הופכים מנכס לחברה, לנטל על החברה.
