הטיעון השמאלני
העולה מדברי שניידר: או ארץ ישראל השלמה ומדינה דו-לאומית או, לכאורה, מדינה יהודית ודמוקרטית פלוס מינוס נסיגה כמעט מוחלטת, רלוונטי לתחילת שנות ה-90', ולפני אוסלו.
היום (לאחר אוסלו, מלחמת אוסלו, ומחיקת ההתיישבות בחבל עזה) הימין המרכזי הפנים שתי נקודות מרכזיות: את הבעיה הדמוגרפית - תוכניתו של ליברמן, המדברת על חילופי שטחים תוך שמירה על בקעת הירדן, וגושי ההתיישבות, מייצגת נאמנה הפמנה זו. נקודה שנייה היא העובדה שכשנאבקים על הכל נשארים, לעיתים, עם לא כלום. יכול להיות שאם מתנגדי העקירה היו נאבקים על גוש ניסנית-אלי סיני אולי היו מפסידים את גוש קטיף אך היו נותרים עם שטח בידי ישראל והחורבן לא היה מוחלט.
במקביל ישנם קולות בימין הפרגמטי, שמנסים להחזיר בימים אלה לשיח הציבורי את תוכנית אלון פלוס.
תוכנית זו מדברת על כך שבקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, תהיה בריבונות ישראל, כמאמר נאומו האחרון של רבין ז"ל בכנסת. ראוי לציין שגדר ההפרדה הוציאה למעשה את הבקעה מחוץ לתוואי הישראלי של הגדר. כמובן שמדבר יהודה יצורף גם הוא לישראל. בנוסף לכך יצורפו גושי ההתיישבות הבאים: היישובים אלון מורה, איתמר, גוש עלי-שילה, עופרה-בית אל, יצורפו לבקעה.
הציר מהבקעה לי-ם (גוש אדומים) גם הוא יצורף מטבע הדברים.
בדרום הר חברון היישובים שהיו בתוואי גדר ההפרדה, כמו שמעה-סוסיא-טנא-כרמל ומעון, שהוצעו מתוואי הגדר עקב כניעת שרון לדרישה האמריקנית, יוחזרו לתוואי הישראלי ויצורפו לגדר הישראלית. גוש קרית-ארבע גם הוא יצורף לישראל תוך קישורו למדבר יהודה.
עיקרון דומה יחול בגדר המערבית על גושי אריאל-עמנואל-קדומים וגוש קרני שומרון. ועוד גושים באזור מודיעין. העיקרון הוא - מקסימום שטחים ביו"ש ברצף טריטוריאלי לישראל תוך היפרדות מהאוכלוסיה הפלשתינית. כתוצאה מכך ייווצרו הגבולות הציוניים הטובים ביותר לישראל לדורות הבאים, תוך מודעות ברזל לבעיה הדמוגרפית ותוך שימת דגש על הכנסת מינימום פלשתינים לתוך ישראל.
חשוב לציין, שכנראה, מספר יישובים (פחות מעשרים) לא יוותרו, בסוף התהליך בידי ישראל. אך עדיפים גבולות ציוניים מקסימליסטיים, השומרים על רוב היישובים בידי ישראל, מאשר התעקשות על כל יישוב וכך להפסיד כמעט את הכול.
בעשור האחרון חלה שחיקה מוחלטת בתמיכה של מפלגת העבודה בתוכנית אלון, והיא עברה להשקפות מר"צ, בייחוד לאחר אימוץ ויתורי ברק בקמפ-דייויד , שדיברו על ויתור למעשה על הבקעה, ועל כ-97 אחוז מהשטח. בויתורים אלו נשבר טאבו בתחום הויתור על הבקעה וכמובן גם בירושלים.
היה מתבקש ששרון יבנה תוואי גדר התואם לתוכנית המוצגת לעיל, אך הוא נכנע כמעט בכל אזור (למעט גוש חיננית-ריחן בואדי ערה, סלעית ואלפי מנשה ועוד כמה בודדים), לדרישה האמריקנית להצמיד את הגדר קרוב מאד לקו הירוק.
לכן, המשימה הראשונה של הימין המרכזי והמרכז היא להחזיר לשיח הציבורי-תקשורתי את המודעות והחשיבות של תוכנית אלון-פלוס, תוך התגברות על השיח השמאלני הפוסט-לאומי השליט בתקשורת, וכן לעורר מודעות להחזרת התוואי לתוואי ציוני של הגדר.
