כלכלנים אינם נביאים. מומחים ומנוסים ככל שיהיו, הם יכולים רק לנסות ולחזות התפתחויות כלכליות עתידיות על-סמך הנחות-יסוד הגיוניות לכאורה. אבל מה קורה כאשר הנחות-היסוד האלה קורסות ומתבררות כחסרות-יסוד?
עם התנפצות התיאוריות, פוקעת כבלון נפוח מדי גם התוכנית הכלכלית המבריקה ביותר. וזה בדיוק מה שעלול לקרות לדוח ועדת רבינוביץ בנושא המיסוי הישיר, שגם הוא בנוי לתלפיות על מספר הנחות-יסוד שכבר כיום כלל לא ברור אם יש להן על מה לסמוך.
לזכותה של ועדת יאיר רבינוביץ ייאמר, כי היא לא התעלמה מהבעייתיות הכרוכה בהנחות-היסוד שלה. אבל, למרבה הצער, הציבור הרחב שעסק, בדרך הטבע, רק בשאלות כמה מס יוטל על שוק ההון, וכמה ומתי אפשר יהיה לשלם פחות מס על הכנסות הנובעות מיגיעה אישית, לא טרח לקרוא בעיון את מה שכתוב במופרש בדוח הוועדה.
ואלה דברי הדוח בשפה הכלכלית היבשה-משהו של מחבריו: מימון הפחתת המיסוי מבוסס על ההנחה שהתוצר יצמח ב-4% בשנה החל משנת 2004 ועד שנת 2008, בדומה לממוצע הרב-שנתי. הצמיחה תפנה מקורות בהיקף של 6.5 מיליארד ש"ח בשנת 2008 למימון הפחתת שיעור המס על הכנסה מיגיעה אישית. יתרת המימון בסך כ-3.9 מיליארד ש"ח תמומן מתוספת מקורות נטו ישירה שתנבע מהרפורמה.
להפחתת שעורי המס על ההכנסות מיגיעה אישית יש מחיר. עלות ההפחתה בשנת 2003 בלבד, כפי שמציין הדוח, נאמדת בכ-2.5 מיליארד ש"ח והיא תגיע בשנת 2008 לכ-10.4 מיליארד ש"ח. כלומר: המדינה המקצצת קיצוץ דראסטי של מיליארדים בהוצאותיה מתבקשת לממן את עלות הרפורמה של ועדת רבינוביץ. ומה יקרה אם הנחות הוועדה לא יתממשו והצמיחה לא תגיע לרמה המוצגת בהנחת היסוד אלא תשאף לאפס, למשל? האם תמשיך המדינה לממן מתקציבה המידלדל את עלויות המיליארדים של הרפורמה? זה יקרה רק בחלומות.
בפני כל מי שיעמוד בראש המדינה והאוצר בימים שבהם יתברר שהתחזיות הצמיחה הכלכלית של ועדת רבינוביץ לא התממשו - בגלל המצב הביטחוני, בגלל ההתפתחויות הכלכליות בשווקי העולם, או בגלל כל סיבה אחרת - תעמוד דילמה קשה: או להמשיך "להיטיב עם מעמד הביניים" ולהמשיך לממן את הרפורמה ועלויותיה הגבוהות ולהיקלע למשבר כלכלי חמור נוסף, או להצהיר כי "במצב הקיים" אין אפשרות עוד לקיים את הרפורמה.
במצב כזה עשוי כל פוליטיקאי סביר לקבל החלטה פשוטה בטיעונים מן הגורן ומן היקב בנוסח: אני רוצה אבל זה לא יוצא; זה בלתי אפשרי "בנסיבות הקיימות"; המצב הביטחוני מכתיב גידול בהוצאות ביטחוניות; ועוד כהנה וכהנה. והשורה הפופוליסטית התחתונה תהייה: לא ביטול, רחמנא ליצלן, אלא הקפאה "זמנית בלבד, עד שירווח" של כל ההקלות במיסוי הישיר. וכל מי שיהיו לו טענות על כך שממשלת ישראל ב-2002 מכרה לו סיפור כלכלי הנשען על הנחות-יסוד אופטימיות מדי, שפקעו כבועת סבון, יופנה אל אריאל שרון וסילבן שלום, ואל דוח הוועדה.
הם הבטיחו? שהם יקיימו.
