בראשית השבוע שיגר נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק,
אגרת לכל שופטי ישראל. בהזדמנות זו הוא מסר לשופטים על הצעה חדשה לכללי אתיקה, תשס"ד-2004, המועברת אליהם - לעיונם ולהערותיהם. לא לא, כתב להם הנשיא: "אין ולא כלום בין עיתוי ההפצה לבין חקירות אלו ואחרות נגד שופטים".
באגרתו התייחס הנשיא אל האתגרים העומדים בפני המערכת השיפוטית, לרבות מהפיכת המחשוב. כמו כן מצא לנכון לברך את השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס שהתמנה למבקר המדינה, ואת השופטת מוסיה ארד שמונתה לכהונת נשיא בית המחוזי בירושלים במקום יעקב צמח שפרש לגמלאות. אנו, אגב, מצטרפים לברכות. ואולם, במוקד אגרתו עמדה ביקורתו על התקשורת ובמיוחד יציאתו להגנת השופט מישאל חשין,
עליו מתחנו כאן ביקורת בשל פסק דינו המשונה של חשין בעניינה של השופטת הילה כהן.
אהרן ברק נכנס ב-1995 לכהונת נשיא בית המשפט העליון, כשבית המשפט היה אז בשיא כוחו ותפארתו, לא במעט בזכות האמון הרב שרחש לו הציבור. מאז חלה הידרדרות במערכת השיפוטית. עובדה היא, כי היא אינה זוכה עוד לאותו אמון. הביקורת נגדה אינה רק מצד ערבים, דתיים וחרדים (שביקורתם תוייגה כאילו מטרתה אינה עניינית והיא נועדה לפגוע בבית המשפט), אלא מצד חלקים גדולים מהציבור החילוני גם מצד מרבית כלי התקשורת, כולל, כמובן, רדיו, טלוויזיה והעיתונים הגדולים. ולא בכדי: כל מי שעוקב אחרי התנהלות המערכת השיפוטית, יכול להבחין בנקל בליקויים הרבים: עיוותי דין חמורים, חריגות מכללי אתיקה, שיקולים זרים ומה לא.
קשה לרבים וטובים להכיר בזאת, אך מבחינות מסויימות, המערכת השיפוטית (אותה קשה לשפוט בבית משפט) נגועה בפגמים חמורים מאלה שהתגלו אפילו בחלקים אפורים של המערכת הפוליטית: שופטים מונו באופן בלתי ראוי ואף מתוך שיקולים זרים; עוזרים משפטיים ומתמחים לשופטים מונו בניגוד לחוק; בעניינים רבים, רבים מדי, ניכר היה שבית המשפט העליון נותן הגנה בלתי מוצדקת לגורמי התביעה, ועוד ועוד.
מפאת זאת מוזרה היא ביקורתו של הנשיא ברק נגד התקשורת. ברק, האמור בראש וראשונה לשמש נציב הציבור הגדול, הדומם, יצא להגנת השופטים כאילו היה יושב-ראש ועד העובדים. "פסקי הדין של כל אחד מאיתנו נתונים לביקורת. אנו מקבלים ביקורת זו בברכה. אין רשות שהיא מעל לביקורת [יש ויש, אין רשות השופטת את התנהלותם הקלוקלת של בתי המשפט, י.י.]. דווקא העצמאות ואי התלות שלנו מצדיקות קיומה של ביקורת". מעניין לציין, כי באגרתו של הנשיא - הכוללת הבטחה להגן על השופטים, אין הכרה בכשלים של המערכת, אין הבטחה לבער את כל אותם עשבים שוטים שחדרו לתוכה, ואין אף הבעת צער על אותן פרשות בלתי נעימות שהתגלו במערכת השיפוטית.
באגרתו יצא הנשיא ברק נגד הביקורת האישית, וכיוון במיוחד לזו שפרסמנו במדור זה לפני שבוע בעניינו של חשין. "הביקורת עצמה ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. היא צריכה להיות לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק. לא תמיד עמדו המבקרים בדרישה אלמנטרית זו. דוגמה לכך, היא ההתנפלות חסרת הרסן של חלק מהתקשורת על פסק דין הרוב בדיון המשמעתי של השופטת הילה כהן. ביקורת זו לא חסרה רמזים, כי יחסי החברות בין אחד השופטים לבא-כוחה של השופטת הם המונחים ביסוד הפסק; כי על השופטים להודות בפומבי בטעותם; וכי פסק-הדין הוא מגוחך, מעוות ויש בו כדי לעורר מיאוס. זו אינה ביקורת; זו השתלחות לשמה. לביקורת שכזו לא הייתה כל הצדקה. נעשה הכול כדי להגן על כל אחד מכם מפני התנפלויות שלוחות רסן, תוך שאם נעשו טעויות נעשה הכול לתיקונן".
ביקורתו של הנשיא ברק אינה צודקת. הנשיא לא מצא ולא טען כי פורסמו חלילה עובדות לא נכונות, ואף לא יכול היה לטעון שהביקורת מונעת משיקולים זרים. למרות זאת, ובכל הכבוד, כלל הנשיא בדבריו איום מוסווה. כיצד צריך עיתונאי להבין את דברי הנשיא - "נעשה הכול כדי להגן על כל אחד מכם מפני התנפלויות שלוחות רסן..."?? מה זה הכל? האם "הכל" כולל הטלת חרם על העיתונאי ועל העיתון? האם "הכל" כולל הגנה על המערכת השיפוטית, בכל מחיר, גם במחיר של טישטוש הגבולות והעובדות?
למזלנו, העיתים קצת הישתנו, בכל זאת. בימים לא כל כך רחוקים, די היה בהתבטאויות שכזו מצד הנשיא - גם אם לא כיוון לכך - כדי שפרקליט המדינה וראש אגף החקירות במשטרה יבקשו לשאת חן בעיני ראשי המערכת המשפטית, ויצאו מגידרם כדי "לטפל" במי שמתח ביקורת על הנשיא. עכשיו, למזלנו, אותם אישים כבר לא בתפקידים הנ"ל.
