לא תמיד היתה המושבה להיט נדל"ני. המייסדים רכשו נחלות ובנו לעצמם בתים צנועים, והבאים אחריהם התגוררו בצריפים או בבתים שבנו. מלכתחילה תוכננה המושבה עם רחוב אחד ארוך, ודרכים יוצאות משני צידיו (המייסדים הקפידו שלא תיווצר צורת צלב).
במשך שנים היתה זו מושבה מבודדת ומנומנמת. הקשר עם העיר הגדולה היה ע"י שני כבישים צרים למדי, שעברו בין מושבות. הנסיעה היתה ממושכת. מרבית התושבים אהבו את המצב הקיים של מושבה שקטה טובלת בירק. מרבית הבתים היו חד-קומתיים או לכל היותר בני 2-3 קומות.
העולים החדשים התיישבו בעיקר בשכונות בשולי המושבה, שהיו רחוקות מלהיות מפוארות. קבלני צמרת ואוכלוסיות צמרת לא הסתערו עליה. יזמי אחד הפרויקטים התקשו למכור את הבתים ואז יצאו עם גימיק שאמור היה למשוך אנשים שעבדו בערים אחרות: מכונית פיאט לכל קונה דירה. העסק תפס, והדירות נחטפו.
החל משנות השבעים, ובמיוחד לאחר סלילת כביש גהה, כבר לא היה צריך לפתות את העירוניים להגיע. בינתיים החלו להיבנות דירות בסטנדרטים גבוהים וקהילת דרום-אפריקה שמעה על המושבה. החיפוש אחרי נוף וחיים בסיגנון כפרי הביא לזרם של תושבים חדשים. הפרדסים והשדות, אשר ממילא חדלו מלפרנס את בעליהם, הפכו לשורות של קוטג'ים ובתים משותפים שהלכו וגבהו.
כניסת האוכלוסיה המבוססת הביאה גם לשיפור ניכר באיכות החיים והשירות. שוב לא יצאת מהמכולת על לחם חשוף תחת זרוע מיוזעת, וניתן היה פתאום להשיג מוצרים ושירותים אשר הצריכו בעבר נסיעה העירה.
הקידמה הביאה איתה גם בעיות. השטחים הירוקים הצטמצמו, התנועה נעשתה צפופה יותר ופיתוח התשתיות לא הדביק את הצרכים. הוותיקים ביכו את המושבה הקטנה שנעלמה, החקלאים לשעבר הצטערו על דרך חיים שחוסלה, והתנחמו - מי פחות ומי יותר - בפיצוי שקיבלו בגין אדמתם. עיתונאי המקומונים, ובמיוחד אלו שנשאו עיניהם לקריירה ציבורית, תקפו את הרשות המקומית ואת החקלאים על הפגיעה באיכות הסביבה.
היתה מידה רבה של צביעות בטענות "אבירי הירוק", והם דמו למי שיושב כבר באוטובוס וקורא לנהג שלא לקחת נוסעים נוספים. הויכוח מה עדיף: מושבה ירוקה אך נידחת, או עיר מודרנית אך סואנת, לא יסתיים לעולם. יהיה מי שיעזוב לטובת מקום שקט ומרוחק יותר, ואחרים יעדיפו דווקא להצטרף לתושביה המרוצים של המושבה שהפכה לעיר.