נסיבות מותו של יאסר ערפאת הן ללא ספק בגדר סוגיה מרתקת, המסעירה את דמיונם של סופרים ועיתונאים. אך בה בשעה זוהי פרשיה טעונת רגישויות החורגת ממרחב סיפוק הסקרנות גרידא .
אשר על כן, עיסוק פומבי בנושא מעין זה מחייב משנה זהירות, שיקול דעת ורגישות, בפרט בהינתן העובדה שהזירה הערבית-פלשתינית רחשה ככוורת, בסמוך למועד אישפוזו ומותו של ערפאת (לפני פחות משנה).
קשה לזהות טעם של ממש, שלא לומר בשורה, בפרסום מתוקשר היטב של מה שמתיימר להציג "שורות תחתונות" של תחקיר יסודי ומעמיק בעניין זה, שמסקנותיו מותירות למעשה את התעלומה כבלתי פתורה. דהיינו, מות הראיס נגרם או בשל הרעלה או כתוצאה מאיידס.
האמור לעיל מזכיר לא מעט דברי ביקורת שהשמיעו בעבר קברניטים ישראלים כלפי הערכות המודיעין, שלטענתם הציגו כמעט תמיד סבירות דומה באשר לתרחישים מקוטבים. (אנו מעריכים שכך יקרה, אם כי אין להוציא מכלל חשבון שההיפך יקרה...)
מטרידה לא פחות התחושה שמחברי התחקיר מנסים להוביל את הקורא הסביר למסקנה לפיה תיאוריית ההרעלה מצטיירת כ"מחזיקה מים", ומכאן לתת ליד הדמיון להשלים את הרכבת הפסיפס.
שומה על תחקיר שיבדל מרשימה עיתונאית ויפגין גישה של "כיבוש היצר" בניסוחיו ומסקנותיו, על אחת כמה וכמה כאשר אמורים הדברים בפרק מתוך ספר מקיף ורציני, שמחבריו צברו מוניטין ומיומנות.
העובדה כי התעלומה נותרה בעינה גם בהתבסס על עיקרי הדוח של צוות הרופאים מבית החולים "מרסי" היתה אמורה דווקא להניא את מחברי התחקיר ממיחזור השמועות שרווחו בסביבה הפלשתינית כבר בעבר. משעה שאלה נמוגו, לא מעט בשל בחירה מודעת של ההנהגה הפלשתינית, לא ברור מה טעם ראו לנחוץ צמד הכותבים להציף את סימני השאלה, באופן שיגרום מבוכה וטרדה למדינת ישראל .
מידת השפעתן של שמועות בחברה הערבית היא משמעותית ולעיתים אף מסוכנת, וכבר נוכחנו בתוצאות הרות אסון של פרסומים בלתי זהירים שהיה בהם מקדם של הידרדרות. יתר על כן, גם היבט עיתוי הפרסום סובל מחוסר רגישות ורחוק מלהיות בבחינת "פוליטיקלי קורקט".
גם כתבים מנוסים נסחפים מעת לעת למהלך שיווקי, שתכליתו גירוי יצר הסקרנות של ציבור הקוראים הפוטנציאלי, אולם היה ראוי שבהיבטים בעלי סממנים של "נפיצות" תינקט גישה של ריסון וחשיבה שמעבר למימד הכלכלי .
מן המפורסמות הוא כי על סיפור עיתונאי לעורר אמון באשר למקורות המידע ובסיס הידע של מחבריו, וכן להבהיר לקורא מדוע המדובר במידע אמין ורלוונטי. בנוסף לכך, ראוי שרלוונטיות הסיפור תנומק בבירור ושתספק מענה לשאלות שעל הפרק באופן שלא יוותרו יותר מדי סימני שאלה אצל הקורא.
מנגד , חיוני כי מחברי הסיפור העיתונאי יביאו בחשבון באופן הסיקור שלהם מכלול שיקולים ובהם גם "זכות הציבור לדעת", אולם עליהם להימנע מליצור רושם כאילו הם משרתים בעיקר גורמים בעלי עניין או מגמה פוליטית מוגדרת.
ההידרשות לעניין סוגיית מותו של ערפאת, כפי שמועלית במהדורה המורחבת של הספר "המלחמה השביעית", לגיטימית ככל שתהיה ועם כל הכבוד למחבריו, מסתמנת יותר כנבירה סקרנית סמי-אובססיבית בניסיון לחולל מעין "סנסציה עיתונאית", ללא תשתית ראייתית של ממש.
התקשורת היא אמצעי הלוחמה האסטרטגי של זמננו, ולפיכך טוב ייעשה אם תונחל מידת הזהירות, הצניעות והצורך ללמוד מניסיונם של אחרים, על נבחרת העיתונאים המובילה של "המעצמה השביעית" אצלנו.
