העולם מציין היום 4 שנים לפיגוע המפורסם שהיכה את ארצות-הברית בתדהמה בספטמבר 2001: הריסת מגדלי התאומים בניו-יורק על-ידי מתאבדים מוסלמים. האירוע המכאיב תפש את ארצות-הברית בלתי מוכנה לאירוע טרור בסדר גודל כזה ובמיקום כזה. על כן היו רבים שהשוו את המצב לזה של מעצמת-העל בעקבות ההתקפה היפנית על נמל הפנינים באיי הוואי בדצמבר 1941.
ההתקפה על מרכז הצי האמריקני באוקיאנוס השקט טלטלה את ארצות-הברית וגרמה לה להפסיק לשבת על הגדר ולהצטרף במלוא עוצמתה להכרעת גרמניה ויפאן במלחמת העולם השנייה. נדמה היה שההתקפה המוסלמית ב-2001 תגרום להתגייסות דומה של ארצות-הברית למלחמה נגד הטרור העולמי, עד להכרעתו. הכרזותיו של הנשיא בוש, ומלחמתו באפגניסטן ובעירק, נראו נחושות.
לא חלף זמן רב עד שהתחילו להופיע סדקים בנחישות המקורית. האמריקנים לא הצליחו לגייס למערכה את "בעלי בריתם" האירופיים בכלל והצרפתים בפרט, שאותם הצילו פעמיים במהלך המאה העשרים. בהמשך הם איבדו את תנופת "המלחמה העולמית" בטרור, כאשר התחילו לתת הנחות לסוגים מסוימים של טרוריסטים, ובראשם רשות הטרור הפלשתינית, בהנהגתם של ערפאת א' ויורשו, ערפאת ב'. למפנה זה תרמה לא מעט דווקא השותפה הטבעית למלחמה בטרור - מדינת ישראל - שסבלה מן הטרור הערבי יותר מכל מדינה אחרת.
"חזון בוש" שעסק בחלוקת ארץ ישראל המערבית - כבשת הרש של קורבנות הטרור והאנטישמיות - בין המותקפים לבין התוקפנים היה חוליה אחת בהינתקות מן המלחמה הנחושה בטרור. החוליה העיקרית נוצרה דווקא במקום הפחות צפוי ועל-ידי האדם הפחות צפוי בהקשר זה: אריאל שרון. האיש, שבעברו סימל את הנחישות של מדינת ישראל להגן על ביטחונה בעצמה, הפך את עורו, התנתק מעברו וממורשתו ופנה לדרך הפייסנות כלפי הטרור, הבריחה מפניו והתשלום במטבע יהודי כדי לרצות את התוקפן. תופעות שנדמה היה שנפתרו עם הקמת הציונות ומדינת היהודים צצו שוב, הפעם דווקא בארץ ישראל.
אם יש הינתקות בתוכנית ה"הינתקות" הרי שהיא מתבטאת בהינתקות של ישראל השרונואידית מן המלחמה העולמית בטרור. בריחה מפני הטרור, מתן טריטוריה לטרור, אספקת שירותי תשתית ותעסוקה המקיימים ומזינים את בסיסי הטרור - כל אלה הפכו תמריצים ההופכים את המלחמה העולמית בטרור לאפיזודה חולפת. 4 שנים אחרי ניתן לומר שלא רק בין-לאדן צוחק. גם ערפאת מתחת לאדמה וממשיכיו מעליה חוגגים את ניצחונם, וכאמור - דווקא על יריבם הגדול ביותר, שמחלפות ראשו נגזזו וכוחו תש בשערי עזה.
אין פלא שיום השנה לפיגוע התאומים (11 בספטמבר) צמוד ליום השלמת הבריחה הישראלית מרצועת עזה (12 בספטמבר) וליום השנה לפיגוע אוסלו (13 בספטמבר), שהוביל באופן צפוי מראש ובלתי מפתיע לקשה במלחמות ישראל, מלחמת אוסלו. עצוב לציין שבשלב הנוכחי ידה של ישראל על התחתונה. שינוי המצב מחייב סיום שלטונם של פרס א' (שמעון) ופרס ב' (אריאל), שהובילו את ישראל לנקודת השפל העמוקה בתולדותיה, שבה היא מגשימה את חלומם של אויביה ומגרשת את אזרחיה מבתיהם בארצם.
