ישנן אמיתות שהשתרשו בציבורת ועיתונאים כלכליים ממשיכים לטפח אותן, מבלי להיות מודעים לכך שהם פשוט מאכילים אותנו במטבעות לשון שחוקות וחסרות יסוד. אביא כמה מהן ואנסה להפריכן.
א) דופקים את השכירים (והם הראשונים להיפגע מכל גזירה כלכלית).
האומנם? מכיוון שרוב אזרחי המדינה הם שכירים (גם העיתונאים), וכל האזרחים הרי מרגישים עצמם מקופחים, הטענה בוודאי פופולארית. אך הרי גם קובעי המדיניות, נבחרים ופקידים כאחד גם הם שכירים. האם סביר להניח שהם ייטו חסד דווקא לסקטור השנוא של העצמאיים?
אם נבחן את המצב בארץ, נגלה שדווקא העצמאיים, ובמיוחד הקטנים, הם הדפוקים באמת. אין שום הגנה על תנאי עבודתם, על אובדן כושר עבודה או מקור פרנסה. הם נתונים להטרדות ולביקורות של שלטונות המס ורשויות אחרות, וכבונוס זוכים גם לתדמית שלילית של מעלימי מס, נצלנים, ועשירים. נכון שיש הרבה שכירים שהכנסתם נמוכה ושמקום עבודתם אינו מובטח, אך זה נכון גם לגבי עצמאיים.
ב) העובדים הזרים הם הגורם לאבטלה (ופוגעים בכלכלת המדינה).
והאמת? תופעת העובדים הזרים נולדה אל תוך מציאות של חברה ישראלית המתנערת מעבודות נחותות (בניין, ייצור, חקלאות וסיעוד). בעבר עסקו בעבודות אלו העולים החדשים, ערבים ישראלים ותושבי השטחים. העובדים הזרים מילאו חלל שנוצר, ולא גזלו עבודה מישראלים. במקרים מסוימים דווקא מחסור בפועלים זרים, למשל בענף הבניה, מעכב פרויקטים וגורם לאבטלה בקרב הישראלים הקששורים בפרויקט. נכון שתופעת העובדים הזרים עלולה לגרום לבעיה חברתית, אך נזק לכלכלה?
ג) החקלאים נהנים ממים מסובסדים (על חשבון הצרכן העירוני).
והאמת? אין שום קשר בין מחיר המים לחקלאות ומים עירוניים. אלו שני מוצרים נפרדים, עם מערכות הפצה ועלויות שונות. שתי קבוצות הצרכנים משלמות מחירים מופקעים למפיקי המים המונופוליסטיים שאינם בהכרח יעילים (מקורות, הרשויות המקומיות ואחרים). נכון שמחירי המים לחלק מהצרכנים החקלאים (ההתיישבות העובדת) הם נמוכים יחסית לצרכני הרשויות המקומיות, המשלמים מחיר כפול, אך יש לזכור שהמחיר הנמוך הוא רק עבור המיכסה המצומקת, ועל החריגה בצריכה משלמים מחיר כפול ומשולש. יש לזכור גם כי חלק נכבד מצריכת המים החקלאית היא של מי ביוב מטוהרים, מבה שתורם גם לאיכות הסביבה.
